כנראה שכבר לא נדע מי הדליף השבוע מישיבת הקבינט, אבל הוא יכול לרשום לעצמו זכויות יוצרים על המלחמה הקרבה בעזה. היא עשויה לפרוץ בעוד שבועות, ימים, או אולי כבר בזמן ששורות אלה יתפרסמו. כולם יודעים מצוין מה לא: מה לא יעלה על הדעת, איזו תופעה לא ניתן לקבל, ועל מה מדינה לא יכולה להבליג. אבל אף אחד לא מתאמץ לחשוב מה כן: מה אפשר להשיג במלחמה הזאת, שבמקרה הכי מוצלח תחזיר אותנו בדיוק, אבל בדיוק, למקום שבו אנחנו נמצאים היום (למעט אלה שלא יחזרו ממנה).

השאלות שהפנה נפתלי בנט לרמטכ"ל היו לגיטימיות לחלוטין - תפקידו של הקבינט הוא לאתגר את גופי הביצוע - וגם תשובתו של הרמטכ"ל הייתה לגיטימית. אבל מי שבחר לתת פומבי לדברים חישק בבת אחת את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, שגם ככה לא מפסיקים להסתכל מי עומד מימינם, ואילץ אותם לאמץ עמדה שתוביל לעימות. על הדרך, ההדלפה הזאת גם שימשה את אלה שלא מחמיצים הזדמנות להכפיש את הרמטכ"ל (אגב, בנט, בניגוד לדימוי, אינו מהתומכים בפעולה קרקעית בעזה).

הדלפות הן נשמת אפו של המקצוע שלי. בלעדיהן, אין קיום לעיתונות, ואין יכולת לסקר ולבקר את המערכות שמשפיעות עלינו. לעולם לא אחשוף מדליף, גם לא כזה שמסר ידיעה למתחרה שלי. אבל יש גם צד שני להדלפות: מצפייה של למעלה מ־30 שנה בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל ברור לי שפורום שדולף באופן עקבי הופך למעוקר. כל הנוכחים מדברים לציבור ולא לעניין, ואין שום דרך לקבל החלטות יעילות.

כך הפכה הממשלה, שהייתה אמורה להיות הגוף הביצועי העליון בישראל, לפורום חלול. שנים של ישיבות ממשלה, שבהן שרים הקריאו הודעות לעיתונות, כאשר העוזר שלהם מדליף אותן בזמן אמת, רוקנו אותן מתוכן. ראשי הממשלה, שחייבים פורום להחלפת דעות ומחשבות, הקימו לעצמם מטבחונים עד למיסוד הקבינט הביטחוני, שהחוק קובע כי יש חיסיון על הדיונים בו. גם החוק הזה הפך לאות מתה.

כמו בכל נושא, גם כאן האינטרס הציבורי דורש איזון בין ערכים: בין הצורך לחשוף ולבקר לבין היכולת של ההנהגה לקבל החלטות שקולות, במנותק מנהמת הרחוב. האינטרס הציבורי לא תמיד חופף את האינטרס של העיתונות: בלהיטות שלהם לעורר עניין למכור, שוכחים לפעמים העיתונאים שבסופו של דבר הם אמורים לספק שירות ציבורי לקהילה שלהם, לא לחתור תחתיה.

לא אשכח איך לפני 20 שנה הופתעתי לקבל שיחת טלפון מגורם מדיני, שבה סופר לי על תקלה מבצעית שקרתה למוסד במדינה זרה. היה לי ברור שפרסום הדברים עלול לשלוח את אחד הלוחמים שנתפס למשפט ולמאסר באותה מדינה. גם למדליף זה היה ברור, אבל היה לו חשוב יותר להכתים את ראש המוסד ולהביא להתפטרותו. כדי שלא אתפתה לנצור את הידיעה הוא רמז לי בשיחה שהוא מעביר את המידע לעיתונאים נוספים.

הסיפור היה סיפור עיתונאי חשוב: תקלה שמתרחשת שוב במוסד ואולי מצביעה על בעיה בניהול הפעילות המבצעית שלו. מצד שני, יש לוחם ישראלי שנשלח בשמי ובשם המדינה שלי, והפרסום עשוי לעלות לו בחירותו. מה שחידד את הדילמה היה העובדה שלא מדובר במדינה שבה היו תולים את הלוחם או מענים אותו, אבל היה סיכוי גבוה שהוא יישלח לכלא בעקבות הפרסום. למי המחויבות במקרה הזה? לציבור? לעיתון? לגורם המדיני שסבור שחייבים להוציא את זה לאור? או ללוחם שנשלח להגן עלי? בעודי מתלבט בשאלות האלה היה כבר עיתונאי אחר שהקדים אותי וחשף את הפרשה.

המחיר של ההדלפה השבוע עשוי להיות חמור הרבה יותר ולעלות בחייהם של עשרות לוחמים. עוד לא התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה, אבל אחרי שלושה חודשי התלבטות הוחלט שטרור ההצתות הוא עילה מספקת למבצע נוסף בעזה. ההנחיות שנמסרו לצה"ל היו להיערך לעימות, והצבא נערך: סוללות כיפת ברזל נפרסו, פקודות רועננו, ואוגדה שלמה ירדה לאימון בדרום. ייתנו עוד כמה ימים למיצוי המגעים המדיניים ולהגברת הלחץ הכלכלי, ואם לא ייפסקו ההצתות - נצא למלחמת הבלונים הראשונה.

"אולי העולם ייזכר בנו". עזה לאחר צוק איתן, צילום: רויטרס "אולי העולם ייזכר בנו". עזה לאחר צוק איתן, צילום: רויטרס

"חרבאנה – חרבאנה"

ביקרתי השבוע את החטיבות שהתאמנו בנגב על כיבוש עזה. בתוך אוהלי הפיקוד הלא ממוזגים עברה הטמפרטורה את ה־40 מעלות. פגשתי שם מפקדים מיוזעים, אבל בטוחים בעצמם וביכולת החיילים שלהם לבצע כל משימה בעזה - מפשיטה קצרה ועד כיבוש הרצועה כולה. רק דבר אחד חסר להם: להבין מה התכלית של פעולה כזאת.

מבלי לזלזל בחמאס, עזה היא לא באמת אתגר לצה"ל. אנחנו שולטים באוויר, בים, באספקה בדרך היבשה ונהנים מעליונות צבאית מוחלטת. אבל לא־סימטריה הזאת יש גם צד שני: מספיק לחמאס לחטוף שני חיילים במהלך מבצע כזה כדי לצאת כמנצח. ומה ייחשב לניצחון ישראלי? האם מישהו באמת חושב שאחרי המלחמה הבאה לא יעוף אף בלון לכיוון ישראל?

כבר ארבע שנים שצה"ל מנסה לעורר את הדרג המדיני לנצל את ההישג של צוק איתן ולהחליט על אסטרטגיה מול עזה. 44 חודשים שבהם נהנה הדרום משקט כמעט מוחלט, שאפשר לו לצמוח ולשגשג. בזמן הזה נמנעה ההנהגה הישראלית מלקבל כל החלטה על מדיניות למול עזה ואפילו לא ניסתה להגדיר את האינטרס הישראלי. ההחלטה היחידה שקיבלה הייתה דווקא להצטרף לאבו מאזן ולהסכם הפיוס הפיקטיבי שלו, שנועד רק לייסר את עזה ולדחוף אותה למלחמה איתנו. אם יהיה מישהו שיהיה מרוצה מהמלחמה הזאת - זה יהיה הוא.

חמאס עדיין מתלבט אם הוא מעוניין בעימות כזה, אבל האוכלוסייה המיואשת שלו כבר אומרת: "חרבאנה - חרבאנה". אם במילא הכל מקולקל, בואו נלך למלחמה ואולי אחריה העולם ייזכר בנו. ומה אנחנו נשיג מהחרבאנה הזה? צה"ל יידע לבצע כל מהלך שיוטל עליו, אבל לכל החלטה יש תג מחיר: כיבוש מלא של הרצועה על שני מיליון תושביה יעלה בחיי עוד עשרות חיילים מדי שנה ובדה־לגיטימציה של ישראל. מיטוט שלטון חמאס ישאיר אותנו עם עוד טריטוריה שכנה ללא משילות, ואז כבר לא יהיה על מי לאיים כשיעופו רקטות. מבצע מוגבל יביא להרס הרצועה ויעלה אותה ואת חמאס לסדר היום העולמי. במקרה הטוב נסיים אותו במקום שבו אנחנו נמצאים היום.

בשיח הצווחני של הרשת החברתית נדמה לי שרבים שכחו שתפקידו הראשון במעלה של הצבא הוא להרחיק מלחמה. אם תיגזר מלחמה - תפקידו הוא לנצח בה. למרות הכשלים והיעדר המדיניות בצוק איתן, צה"ל הביא את ההישג והרחיק את המלחמה הבאה. אבל אף אחד בדרג המדיני לא ניצל את ההצלחה ליצירת מציאות טובה יותר. רצועת עזה ואנשיה לא ייעלמו, גם אחרי המלחמה הבאה. גם לא הרקטות והבלונים. מי שישלח את צה"ל לעוד מלחמה נטולת יעדים מוגדרים - לא יכול לצפות לניצחון.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר