שני הצדדים, אנחנו והם, קיבלו בסוף השבוע תזכורת כואבת לסיכונים הנפיצים הטמונים במלכוד הסבוך האופף את כולנו. נתחיל בישראל: נזכרנו כמה כואב לקבור חייל צעיר. סמ"ר אביב לוי, שהספיק לחגוג 20 קיצים בחייו הקצרים ונהרג ביום שישי על הגדר, מזכיר לנו את 68 הלוחמים שקברנו בקיץ שלפני ארבע שנים, כדי להישאר על אותה משבצת בדיוק. הוא גם מזכיר לנו את עשרות הלוחמים שאנחנו אמורים לקבור אם אכן תישאב ישראל לסבב לחימה נוסף ומיותר, חסר תוחלת בתכלית, מול חמאס. כל עוד ממשלת ישראל דבקה במדיניותה הנוכחית (לשמור על חמאס בכל מחיר), גם החיילים שנקבור בסבב הבא ימותו לחינם.
 

חמאס חטף מכות קשות ונזכר, שוב, שהוא לגמרי לבד. המצרים רותחים, שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב מפנה כתף קרה, הקהיליה הבינלאומית אדישה, רובו של העולם הערבי מייחל למפלתו של ארגון הטרור שהשתלט על שני מיליון אזרחים ומוביל אותם לביוב האבדון. חמאס איבד בשני החמשושים שאליהם יצא עם צה"ל בשבועיים האחרונים נכסים רבים ושילם מחיר כבד. ביום שישי, בסביבות תשע בערב, ארבע שעות אחרי התלקחות הסבב (יותר נכון סבבון) הנוכחי, מיהר חמאס לצעוק געוולד ושיגר לישראל שליחים, מסרים ואיתותים על רצונו בהפסקת אש מיידית.
 

מה עכשיו? עוד, מאותו דבר. התנאים הבסיסיים לא השתנו. בצה"ל מעריכים שצמרת חמאס לא יזמה את ירי הצלפים שהביא להריגתו של סמ"ר אביב לוי. יותר מזה, במהלך המגעים העקיפים בין הצדדים טען חמאס שאירוע הצליפה היה מקומי ו"חמק" מתחת לרדאר וכי הארגון יאתר את הצלף היורה ו"יטפל" בו. האליבי של חמאס הוא העובדה שאיסמעיל הניה היה באותה שעה על הגדר ורוב מוצבי חמאס היו מאוישים, שני דברים שלא אמורים לקרות בטרם יתקוף חמאס את צה"ל. כך או אחרת, התקיפה בוצעה, צה"ל הגיב בתגובה חריפה וחריגה, ועדיין, שני הצדדים משתדלים בכל כוחם לא לאבד שליטה ולא להתיר את הרסן. חמאס בלם על סף הצוק וישראל, שמסוגלת גם לטוס מעליו, בלמה מיד בעקבות חמאס.
 

הכל תקוע

צריך להגיד את הדברים בקול רם: המשך ההתעקשות של חמאס להחזיק בגופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול תוקע את כל המאמצים לפרוץ את המבוי הסתום. בישראל יש נכונות ללכת כברת דרך לקראת חמאס, כולל בהוצאת פועלים מעזה ליישובי העוטף והקלות הומניטריות משמעותיות. עוד לפני שייצאו פועלים, הציג צה"ל לקבינט תוכנית שלפיה 500 מערביי ישראל יקבלו היתרים להיכנס לרצועה לצורך מיזמי תעשייה ויזמות משותפים, תוך ניצול כוח האדם הזול של עזה.

"מודל ג'נין", קורא לזה הרמטכ"ל גדי איזנקוט, על שם אלפי הערבים־ישראלים (שהופכים לעשרות אלפים בשבת) שנוהרים לג'נין והפכו אותה לגן כלכלי פורח. אלא שכל זה תקוע בגלל גופות גולדין ושאול. ואי אפשר לבוא בטענות למשפחות. הן עושות מה שכל משפחה הייתה עושה. מעטים מאוד הם המנהיגים שמסוגלים במצב כזה להישיר מבט למשפחות, להישיר מבט אל הציבור ולהגיד שעם כל הצער שבדבר, האינטרס האסטרטגי העליון מחייב ללכת להסדרה מול חמאס בלי להביא את הדר ואורון לקבר ישראל. בנימין נתניהו אינו אחד מהם.
 

ההתעקשות של חמאס אינה רציונלית. היא שייכת למחוזות הטירוף והקנאות. שורשיה נעוצים בעסקת שליט ההזויה, שעליה חתם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לפני שש שנים. יחיא סנוואר לא יכול להוריד את הרף ולוותר על נכס בדמות גופות של לוחמים ישראלים מבלי שיגבה תשלום כבד במזומן מישראל, כלומר באסירים ביטחוניים. זה לא יקרה. מאז עסקת שליט השתנו כאן כמה דברים. מצד שני, ישראל גם לא תלך לעסקה עם חמאס שתכלול הקלות משמעותיות בלי הגופות.

אנשי חמאס בעזה. צילום: עבד ראחים חטיב, פלאש 90אנשי חמאס בעזה. צילום: עבד ראחים חטיב, פלאש 90

 

גם הרמטכ"ל איזנקוט, חסיד נלהב של מלחמה בטרור באמצעות מקלות וגזרים (על פי המודל שהצליח ביו"ש), לא יוכל להשיק מהלך כזה בעוד שניים מלוחמיו נמצאים בידי ארגון טרור המחויב להשמדת ישראל. אז העסק כולו תקוע, ומה שנשאר לסנוואר לעשות זה לנסות לקעקע את המצור באמצעות חיכוך על הגדר. צעדות השיבה נכשלו במחיר כבד של 150 הרוגים, ואז הגיעו העפיפונים.
 

בקבינט המדיני־ביטחוני יש היום קונצנזוס אחד ברור: אף אחד, גם לא נפתלי בנט, לא מוכן לשגר את צה"ל לתוך הרצועה ולקבור עוד 70 חיילים בגלל העפיפונים ובלוני התבערה. כל עוד אין החלטה להפיל את חמאס, אין לאף אחד חשק לסבב נוסף של הרג, הרס ושכול ללא תכלית. בנט עצמו, בשיחות סגורות בסוף השבוע ובציוץ מעניין ערב שבת, הבהיר שהוא מתנגד באופן תקיף למהלך כזה. יש אופציות אחרות, יצירתיות יותר, שבהן אפשר להכות את חמאס ולגבות ממנו מחיר כבד מאוד, בלי לפלוש לעזה. 
 

היחיד שחורג מהקונצנזוס הזה הוא שר השיכון יואב גלנט, שצייץ במוצאי שבת שחמאס הוא נחש ארסי ויש לכרות את ראשו, מכיוון שאין להתפשר עם ארגון טרור. גלנט היה אלוף הפיקוד כשחמאס חטף את גלעד שליט מתחת לאפה של ישראל, למרות התרעה ממוקדת ומדויקת של שירות הביטחון הכללי. זה לא מפריע לו עכשיו לחצרץ בחצוצרות מלחמת השולל שלה הוא מטיף, ללא כיסוי. הוא יודע שזה לא יקרה, אבל מצד שני יש מצב שמתפקדי הליכוד ראו את הציוץ שלו.
 

רמטכ"ל על הכוונת

נדמה לי שלרמטכ"ל ייקח עוד זמן להתאושש ממה שעבר עליו בשבוע שעבר, לאחר הדלפת קטעים מהדיון על האמצעים שיש לנקוט נגד מפריחי העפיפונים. פעם אחר פעם נאלץ רב־אלוף איזנקוט, אדם שלחם בטרור (בהצלחה יוצאת דופן) רוב חייו, למצוא את עצמו נדחק על ידי פוליטיקאים לפינת השמאלן שמונע מצה"ל לנצח. האמת שונה, ראש הממשלה יודע את זה, שר החינוך יודע את זה, הקבינט כולו יודע את זה, אבל זה לא מפריע לפוליטיקאים ולטרולים שלהם להמשיך להתעמר במי שהגה, הציג ומוביל את המלחמה העוצמתית שמנהל צה"ל באיראן בשנתיים האחרונות, ובמי שלמד את טרור היחידים שפרץ ב־2015 והדביר אותו. 
 

איזנקוט שומע את הקולות ורואה את המראות, נזכר בימים ההם כשהאספסוף הסתער עליו עם קלשונים סביב העובדה שהתעקש לאכוף את הוראות הפתיחה באש של צה"ל ולא התלהב מריקון מחסניות על ילדות בנות 16 עם מספריים. מבחינת הרמטכ"ל אין ספקות. היחיד שקובע את הוראות הפתיחה באש בצבא ההגנה לישראל הוא הרמטכ"ל.

אין משפטן שיאשר הורדת פצצה ממטוס 16־F על חבורת נערים, בהם גם בני 10 ו־12, ששניים מהם כנראה מפריחים עפיפון, בעומק הרצועה. זה לא חוקי ולא עומד בשום סטנדרט, מה גם שהנזק שייגרם לישראל מאירוע כזה בעולם גבוה לאין שיעור מהתועלת שיצמיח. טרור העפיפונים עוד לא הרג אף ישראלי וגם הנזק שהוא גורם אינו חריג. צה"ל בונה מענה מורכב וידביר אותו. בדיוק כפי שקרה בטרור היחידים. הפאניקה מיותרת. ההתלהמות מגוחכת. הרמטכ"ל לוקח ללב את השיח ברשתות, את עליבות המסר, את הפייק ניוז שמנסים להדביק עליו. יש לו עוד חמישה חודשים בתפקיד והוא יזדקק אחריהם לפרק זמן הרבה יותר ארוך כדי להירגע, אחרי 40 שנים ארוכות ומפרכות במדים, בשירות ביטחוננו.