החיים הם מה שקורה לך בזמן שאת מתכננת תוכניות גרנדיוזיות, כמו חופשת קיץ מפנקת. ואז, בין איתור טיסות מתאימות לחישוב שקל לשקל בריזורטים שיכילו אותך ואת החברות הטובות שלך בלי נזק כלכלי עמוק מדי לקופה הפרטית, את מגלה שבשיא החום וכמה ימים אחרי יום ההולדת הלך לך המקרר. מזל טוב!

אני יודעת שזה קורה לכולם, ומכשירי חשמל נועדו להתקלקל אחת לכמה שנים וזה אך טבעי שנחליף אותם ונשלם עליהם במיטב כספנו ב־36 תשלומים מפעם לפעם, כי אלה החיים. וכמו שכולנו נמות בסוף, כך גם מכשירי החשמל שלנו ישבקו חיים. גם אם זה מפתיע אותנו בכל פעם מחדש ושובר לנו את הלב וגורם לנו - לי לפחות - לתפוס את הראש בשתי הידיים ולשאול "איפה טעיתי! הרי ניקיתי אותך אחת לשלושה חודשים והפשרתי את הקרח!".

על אף נטייתי להדחקות רגשיות באופן יסודי ומיומן (שהגיעה כנראה מהצד הקיבוצניקי של המשפחה), אי אפשר להתעלם ממקרר מקולקל, כמו שעשיתי עם הטלוויזיה שהפסיקה לעבוד לפני ארבעה חודשים והפכה לרהיט לייבוש מגבות בסלון. אי אפשר לחיות בלי מקרר או בלי מחשב או בלי מזגן.

הסיפור הבירוקרטי עם זוטות "החיים עצמם" היה הופך להיות הרבה יותר קל, אילו האינטראקציה עם נותני השירות הללו הייתה יותר פשוטה ונעימה. אנחנו חיים באומת סטארט־אפ. אומה שהמציאה את הדיסק און־קי, אומה שיצאה ממנה תוכנת הניווט הטובה בעולם, ועדיין אף אחד לא הצליח לייצר סטארט־אפ שירותי שיקל קבלת שירות טכני או שליחות בלי לפנות לשם כך יום עבודה שלם ולמרוט שערות עם שאלות קיטבג כמו "יש לך מעלית? לא? אז עוד 100 שקל. כדאי לך, הייתי ב'יצאת צדיק'".

כיום כבר לא צריך לצאת מהבית כדי לקנות משהו. מספיק להיכנס לגוגל וכבר המכשיר עושה את דרכו אלייך בתוך שלושה ימי עסקים, לא כולל דמי משלוח. אלא שאז, האותיות הקטנות מבהירות לך שעד כמה שחוויית הקנייה הפכה קלה יותר, כך קבלת המוצר נותרה ארכאית בדיוק כמו לפני 20 שנה.

"בין תשע לחמש אנחנו מחלקים בכל הארץ", אמרה לי שושי מחברת השליחויות שהתקשרה ב־8:30 בבוקר למחרת קניית המקרר כדי לתאם הובלה, תוך שהיא משתדלת להקשיב לתחנוני, "להגיע אלי כמה שיותר מוקדם". "אבל, מאמי", היא ניסתה להסביר, "השליח שלנו יוצא מאשדוד בבוקר, ואלוהים יודע מתי הוא יגיע לתל אביב. יש לו את חולון ובת ים על הדרך. אנשים קונים הרבה". לעזאזל, בשביל זה עזבתי לפני 18 שנה את חולון?

בחברות רבות שנותנות שירות טכני כבר הפנימו את הסיפור וצמצמו את זמני הגעת הטכנאי לשעתיים־שלוש גג. מסקר קטן שערכתי גיליתי שככל שהחברה גדולה ומוכרת יותר, כך היא מפנה אצבע משולשת חדה יותר לציבור לקוחותיה ופותחת את פרק הזמן ל־8:00־12:00 במקרה הטוב, או ל־9:00־17:00, כדברי השיר של דולי פרטון שתקף לא רק לגבי מזכירות אלא גם לגבי מובילים. חוק מרפי אומר: אם את רוצה לקום מאוחר, הטכנאי יגיע בול ב־8:00 בבוקר, ואם את ממהרת לעבודה, ב־12:00 יתקשר ויתנצל על כך שהוא מאחר.

לפני שהמקרר שלי שבק חיים באופן סופי, התקשרתי לטכנאי SOS, שהיה חביב למדי ומקצועי. אך מה שהרגיז אותי במיוחד היה התלונה שאין חנייה ברחוב שלי. "זה יהיה קצת בעייתי אבל נסתדר", אמר באגרסיביות־פאסיבית עם סאב־טקסט של "בפעם הבאה כשתצטרכי משהו, תלמדי איפה לגור".

אני יודעת שבימים אלה יש צרות גדולות יותר בישראל: טרור שריפות בעוטף עזה, רעידות אדמה בצפון והסורים כבר על הגדרות, ומי אני הפריבילגית מאזור המרכז שאעז עכשיו להתלונן על נותני שירות שלא מוכנים להגיע אלי הביתה, רק כי "אין חניה בעיר הזאת", בלי להזכיר את העובדה שהם מקבלים על כך כסף. אבל אם תבדקו טוב־טוב, תגלו שחוצפה ישראלית היא אחד מתת־הסעיפים במגילת העצמאות, אי אפשר איתה וכנראה שבחיים כאן גם אי אפשר בלעדיה - אחרת יאכלו אותך חי.

אז כן, אני יודעת שכל הסיפור הזה חסר פרופורציות לחלוטין. אבל היי, זה חלק מהחיים להתרגז על זוטות. אפילו קראתי פעם באיזה מאמר פסיכולוגי - שקר כלשהו - שהנטייה שלנו להפוך כל עכבר לפיל מתרחשת כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד רגשית עם מצבים לא נעימים בחיים או עם רגשות קשים מדי שמתחוללים לנו בפנים. ואז, כשמתקלקל המקרר אנחנו מתמוטטים, וכשמישהו סתם לוחץ על שני כפתורים ביחד במעלית במקום על אחד אנחנו רוצים לקרוע לו את הצורה.

אולי זה הקיץ שמוציא אותנו משיווי משקל, אולי אלה רעידות האדמה הקטנות שמנסות לעורר אותנו להתאפס על עצמנו לפני שמשהו חמור באמת יקרה, ואין ספק שעשינו הרבה כאומה, אבל, אלוהים, יש לנו עוד מה ללמוד.