מנעד התשובות שקיבלתי כששאלתי כמה חברים - חלקם חברי קהילת הלהט"ב, חלקם מי שבאו לתמוך בהם - למה בחרו לערוך את המחאה שלהם דווקא בתשעה באב, היה רחב ומגוון. היה מי שהסביר לי שמכיוון שההומואים והלסביות רואים בממסד הדתי את הגורם שנלחם בהם, הבחירה דווקא בתשעה באב הייתה מכוונת, והיא הייתה חלק מהמחאה נגד הממסד הזה. אחרים לא מצאו בעיה בבחירה ביום הזה, ואפילו הסבירו שאין כמו תשעה באב כדי למחות על עוול ועל אפליה. לאחרונים צריך לומר שמי שראה את המחאות והצעדות יכול היה להיווכח שיש להן יותר אופי של פסטיבל מאופי של כאב על חורבן, ובכלל, תשעה באב הוא יום זיכרון שיוצא מחורבן היסטורי רב־משמעות וספציפי, שלא נראה שהיה על סדר יומם של המוחים. 



בלי להיכנס למהות המחאות, יש בעניין הזה משהו עצוב, משתי סיבות. גם כי חרדי, לו היה מנצל את יום הזיכרון לחללי צה"ל כדי להפגין בעד לימוד התורה, היה עובר לינץ' תקשורתי. גם כי מצער שמי שמבקשים מכולם להיות רגישים ומתחשבים, לא יודעים לגלות את הרגישות הזו כשמדובר באחרים. 
בסוף־בסוף, ומעבר לעניין הלהט"ב, היחס ליום תשעה באב מבטא משהו רחב הרבה יותר. כי מי שטוען להדתה, ולהשתלטות של הדתיים על המרחב, ולניכוס של היהדות על ידי חובשי הכיפה, צריך להגדיר לעצמו מה נשאר לו מהיהדות, כשהוא מזלזל כך בסמליה. 
 

בשנה שעברה מתחתי כאן ביקורת על התנועה הקיבוצית בהקשר הזה. זה היה בעקבות פרסום התוכנייה של התנועה לקיץ, שלימדה על כך שביום תשעה באב עצמו יצאו חניכיה לשלושה ימי פעילות בכנרת. הזכרתי בהקשר הזה את ראשי העבודה של פעם, שלא חששו להישען על המקורות, לדבר על האמונה היהודית ולכבד את המסורת היהודית, ובתוך זה כמעט מתבקש היה לצטט את מאמרו המפורסם של ברל כצנלסון, "על חורבן ותלישות". המאמר פורסם ב"דבר" ב־1934, אחרי שכצנלסון שמע שתנועת הנוער של המחנות העולים הוציאה את חניכיה למחנה קיץ בליל תשעה באב.

"הדור אשר שתה את קובעת (רעל) הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו... הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מהחורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות - האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו? (...) כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? (...) אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאיבד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא בורוכוב, ולא א"ד גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון, הלוא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' (...) האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?" 
 
השבוע, כשעברתי על התוכנייה החדשה לחופש, ששלח אלי דובר התנועה הקיבוצית, חשתי צורך לתקן. לא רק שהשנה הקפידו בתנועה לצאת לפעילות רק למחרת תשעה באב, אלא שלקראת היום עצמו הכינו בשיתוף קרן אבי חי ערכת לימוד לחניכים. יש בה את מאמרו של ברל כצנלסון, ואת האגדה על קמצא ובר קמצא ועל שנאת חינם ועוד ועוד. מערך הפעילות, כך הוא מגדיר את עצמו, מטרתו "להיחשף לט' באב ולמשמעות החברתית של היום בתרבות היהודית".

הוא מבקש מהילדים להתמודד עם השאלה "מה לנו ולחורבן בית המקדש? האם בלוח השנה שלנו יש מקום לציין אותו, ומה אנחנו יודעים עליו?", וגם להשיב על השאלה האם צדק ברל כצנלסון בביקורתו על תנועת הנוער ההיא אז. "המטרה בפעילות", מסבירה הערכה, "היא לקחת מושגים מרוחקים מאוד מעולמם של בני הנוער ולהצליח לקרב אותם לעולמם, כך שירגישו שניתן לתת משמעות גם ליום כמו ט' באב בחיים שלנו היום, וגם לגאול את היום הזה שחל בחופש הגדול מאובדנו ברצף של לוח השנה העברי".
 
אני מניח שבתנועה הקיבוצית מתייחסים אחרת לצום תשעה באב ולתיקון שבועות וליום הכיפורים, מהדרך שבה מתייחסים לימים הללו בבית אל, וזה בסדר גמור. מה שחשוב זה שהימים הללו אינם עוד יום של חול, ויש סביבם חשיבה ולימוד, והבנה של כולם שאי אפשר להתעלם מדופק החיים היהודי.