הדיון על חוק הפונדקאות וסעיפיו חילק את הציבור לשלושה מחנות. האחד – נגד פונדקאות. השני – נגד פונדקאות לגברים. השלישי – בעד פונדקאות. המחנה הראשון נראה כמנותק מהמציאות הישראלית שאנחנו מכירים, אבל לפחות עקבי. הוא נגד – לכולם. המחנה השלישי נראה כמחובר למציאות, לרגשות העם, וגם הוא עקבי. הוא בעד – לכולם. המחנה השני היה המחנה המגונה; גם מנותק מהציבור (ונכנע למיעוט החרדי ולתכתיביו). גם לא עקבי. הוא בעד – והוא נגד – תלוי במי מדובר.

שווה לחשוב מחדש על עמדתו של המחנה הזה. שווה לחשוב עליה גם אם מניעיו של המחנה הזה (כניעה למיעוט החרדי ולתכתיביו משיקולים פוליטיים) מגונים. שווה לחשוב עליה דווקא משום שבחוסר העקביות שלה יש מידה לא מבוטלת של היגיון. אפשר להסכים איתו, ואפשר לא להסכים איתו. אבל להתעלם ממנו משמעו בחירה בטהרנות (בעד לכולם, נגד לכולם) והתעלמות ממציאות המורכבת.

המציאות מורכבת. מצד אחד, פונדקאות היא הליך בעייתי, שיש בו ממד של סחר בבני אדם. ומצד שני, השאיפה לחיי משפחה חזקה ומבורכת. המשמעות של איסור על פונדקאות לכולם היא מניעת משפחה מבני אדם מסוימים שרוצים בזה מאוד. המשמעות של היתר פונדקאות לכולם היא הרחבה דרמטית של הליך שיש בו ממד של סחר בבני אדם. המחנה הלא עקבי מציע לזה סוג של פתרון: פונדקאות, אבל לא לכולם. יהיו מי שיכריע אצלם רצון החברה להיענות

לדחף למשפחה. יהיו מי שיכריע אצלם רצון החברה להימנע מסחר מופרז בבני אדם.

תשאלו: ואיך יוחלט מי כן ומי לא? יש לזה תשובה די פשוטה, תשובה סבירה מן המוכן. מי שהטבע הועיד ללדת, אך מסיבה כלשהי לא יכול – נאמר, אישה שרחמה נכרת מסיבה רפואית – יקבל היתר לשכור פונדקאית. מי שהטבע לא הועיד ללדת – נאמר, גבר – לא יקבל היתר לשכור פונדקאית.

כך, לא משום שגברים אינם יכולים להיות הורים טובים ומסורים, ולא משום שהמדינה מעדיפה זוגות הטרוסקסואלים, ולא משום שהחרדים אומרים, או שישנם שיקולי קואליציה. כל אלה סיבות לא טובות למנוע פונדקאות מגברים. אבל העובדה שאלה סיבות לא טובות אינה מבטלת את הסיבה הטובה.

וכאמור, יש סיבה טובה: למנוע הרחבה דרמטית של פרוצדורה בעייתית מלכתחילה, שלא בטוח שראוי היה לאשר מלכתחילה. שהרי, הרחבה של הקריטריונים לפונדקאות כדי להביא לשוויון תתבטא כנראה בגידול משמעותי בביקוש לפונדקאות (כי רוב הנשים יכולות ללדת, ורוב הגברים, לפחות בינתיים, לא).

בסיבה הטובה הזאת להגביל פונדקאות לנשים לא יהיה קל לשכנע את הציבור, משני טעמים: האחד - כבר נקבעו מחנות של טובים ורעים, וכבר נקבעו עמדות הטובים והרעים (כל אחד לפי פרשנותו). אחרי שהצבענו כך, או הפגנו אחרת, קצת קשה לחזור לשאלות המוצא: מדוע יש בכלל פונדקאות, את מי ואת מה היא משרתת, האם הגיוני שתמשיך להיות, באילו נסיבות ותחת אילו מגבלות.

השני – השיח הציבורי איננו סובל עמדות שיש בהן ניסיון לאזן בין גישות שונות. השיח הציבורי, כפי שהוא מובנה כיום, מושתת על עימות. וכדי שיהיה עימות, נדרשות עמדות מחודדות, רצוי לא יותר משתיים. ושתיים חדות כבר יש: נגד פונדקאות לכולם, ובעד פונדקאות לכולם. עמדת הביניים – זאת ההנחה הרווחת – איננה ביטוי של עמדה עקרונית (למעט אצל החרדים, שמתנגדים עקרונית לזוגיות של גברים). היא ביטוי של כניעה פוליטית.

השיח הציבורי נוטה לאבד כיוון בגלל הסיבות האלה. בעולם של ויכוחים, יש עמדות נחרצות. בעולם של מעשה נדרשים איזונים. חופש ביטוי חשוב, אבל גם צנעת הפרט. מניעת שחיתות חשובה, אבל גם משילות. וכמובן, אושרם של זוגות הומואים חשוב. שוויון חשוב. ענייניות בקביעת מדיניות חשובה. ראש ממשלה שמבטיח ומקיים חשוב. הכל חשוב. וזאת בדיוק הבעיה: הכל חשוב.