חלק ניכר מהזמן אני מנסה להסביר בעמודים אלה ולא רק בהם, את התחושה של חיים באמריקה של דונלד טראמפ. רוב הזמן אני רואה ברכה בעמלי. אף שהדיו של הסכסוך הפנים–ישראלי מגיעים עד אלי, על אף שהפסקתי לקרוא אתרי חדשות ודעות בעברית ואני מתרכז בלשרוד את היומיום שלי, אני מתרשם כי האמירה הדקלרטיבית "הפסקנו לקרוא עיתונים" המיוחסת לחוגים מסוימים באינטליגנציה, מייצגת תמונת מצב אמיתית שיש בה יותר מקורטוב של "אין לנו יותר עניין משותף עם הבבונים". אינני יודע אם יש בבונים, ואם כן לא בטוח שאני מוסמך להצביע עליהם, אבל הרוח הנושבת מהאליטה השמאלנית ההיסטורית, פורעת גם את שערי.

ישבתי בחיי באמפיתיאטרון האבן העתיק וראיתי את הקהל מטה אגודל למעלה או למטה. לחסד או לשבט. למה לשקר, חלק מהזמן הייתי בתוך ההמון הסוער. בהפשטה מסוימת, מירי רגב שלכם הייתה מרים תעסה–גלזר שלי. סמוטריץ' היה הרב בא–גד, ועל האירוויזיון והטלוויזיה החינוכית רבים בערך משחר הקמתם. מה שאיני מכיר הוא ההחלטה הנחושה של חלקים רבים בציבור להפגין ברחובות ולקיים בהם נוכחות קבועה כמו עכשיו. זה קרה בעיקר בימי מלחמת לבנון הראשונה ואחרי מלחמת יום כיפור, מחאה עיקשת שחומרי התבערה שלה היו חללים ישראלים שנפלו במלחמות ברירה.

אני מנחש שהבנתי השטחית והמרוחקת את המצב נסמכת בעיקר על טוויטר ודומיה, שם מצאתי בית חלופי נעים למרות נוכחות מסיבית של טרולים. בדיעבד אני שמח על החלטתי שלא להניח את כף רגלי בפייסבוק. תמיד היה לי חשד עמום כלפי כל מה שקשור במונח "חברים". כעת מסתבר שצדקתי וכי פייסבוק היא כמו חוליית גסטפו באירופה תחת כיבוש, המחפשת פליטים עם תעודות מזויפות כדי לאסור או להסגיר אותם או למסור מידע אינטימי רגיש להאקרים רוסים. אבל אני יודע מה קורה שם, יש מי ששולחים לי פוסטים. אישית אני מעדיף את ה"וושינגטון פוסט".

השבוע התבשרתי, אף שלא שאלתי, שאני כבר ארבע שנים בטוויטר ואפילו כמה עוקבים יפי/ות בלורית ותואר יש לי. סך הכל עלי לומר שהחוויה בכללה הייתה חיובית, שלא מעט אנשים ערניים, שנונים ונעימי הליכות ירדו לסוף דעתי הנפתלת. שטוויטר הוא כמו תצוגת חלקי גוף ומוח בתערוכה ללא אוצר, ואנשים מגיבים על המוצגים אינסטינקטיבית מהבטן ומרחשי לבם. בעיקר מצאתי שבניגוד לרוח הנכאים הכללית הנושבת מישראל כמו נשורת רדיואקטיבית, נותרו בה עדיין כיסי התנגדות אנושיים, חמים, מביני עניין, ידידותיים ופתוחים לדיאלוג מפרה ובעיקר חביב, משעשע ואירוני. כמובן שבקהל כה רב ועצום יש חמושים המרססים לכל עבר, ומי שנזקקים עדיין לחלוקה הישראלית הישנה והעבשה בין ימין ושמאל, בין לנו ולצרינו.

מה שמאוד מפתיע אותי בשנתיים האחרונות הוא הגילוי שהנשיא טראמפ אהוד יותר בישראל מאשר הוא אהוד בחוגים רבים באמריקה. שישראלים רבים שאינם בקיאים בפרטים הקטנים המספרים את הסיפור הגדול, שאינם חשופים לכל ציוץ ולכל התקף עצבים או נאד–מוח של הנשיא, חושבים שהוא הדבר הנפלא ביותר שבא לעולם מאז בנימין נתניהו. התחושה לגיטימית בעיני, אבל היא נבערת ברמות אפיות.

הבית הלבן. רויטרס הבית הלבן. רויטרס

ביום שישי שעבר נקלעתי - שלא כהרגלי וממש במקרה - להרמת כוסית לכבוד סופר אמריקאי ממוצא שווייצרי המגיע כל קיץ עם משפחתו לאזור החוף של מיין. אשתו ממוצא גרמני, והמשפחה כולה נראית ונשמעת כמו משפחת פון–טראפ האוסטרית שברחה מהנאצים ב"צלילי המוזיקה" והתיישבה באמריקה. הנדל"ן שעליו ניצבנו עם גביעי יין צונן דקי גבעול היה על חוף אגם. בריזה קלה נשבה מהאוקיינוס הקרוב, והסצינה נראתה כלקוחה מסרט של וודי אלן כ"רגשות" למשל, על אנשים סטואים ולקוניים בניו אינגלנד, השותקים בחומרה ומסתירים אסונות אישיים גדולים שאינם עניינו של איש.

לא היו שם יותר מ–30 איש ואישה. חלקם מקומיים הנשארים בחורף וחלקם כאלה המבקרים בקיץ, כאשר מיין מתחפשת לגן עדן. לא היה קשה לי להבין שזה אינו האחו הטבעי של יהודי עם אף גדול ופרוע שיער מישראל, אבל בינתיים זה עובר בשקט. מה שהיה כה בולט, וזו לא הפעם הראשונה ששמתי לב לכך, הוא שהאורחים לא דיברו פוליטיקה.

זה היה בסוף השבוע הדחוס של פסגת הלסינקי המביכה והסלאלום של טראמפ על פני כל המפה, וכל פעם שידידי הטוב שהביא אותי גמר להציג אותי ואמרתי "טראמפ", כולם קיבלו מבט מזוגג ומרוחק, התנצלו ואמרו שעליהם ללכת למזוג עוד יין. זו הייתה אינטליגנציה מובהקת, ואף אחד לא רצה לדבר פוליטיקה במובנה הקמעונאי. זה היה מפתיע ומדאיג כאחת ובעיקר לא מובן.

מסתבר שלסופר (ששמו כאמור לא נקלט אצלי) יש קשרי עבודה בהוצאת עם עובד, כנראה יצא לו שם ספר, והוא מכיר את הוצאת אחוזת בית. את השמות אמר במבטא כבד אבל הבנתי. בעם עובד ניסיתי פעם להוציא סדרת ספרי מתח, ואת שרי גוטמן, המו"לית של אחוזת בית, אני מכיר שנים רבות. מה הסיכוי שנדבר עליהם במיין? מכיוון שאני רוב הזמן לבד, כאשר מכירים לי מישהו, לא חשוב איפה, אני ממהר לספר לו את סיפור חיי. גם כדי שלא אשכח וגם משום שהסיפור נשמע לי מעניין מטווח המקום והזמן.

הקולנוענית הכירה את הסרט שעשיתי על מסע החיסולים של המוסד אחרי הטבח במינכן. חברי נאלץ לגרור אותי מהמדשאה, בעוד שלרוב אני עוזב לפני שהבורקס החם מוגש. אבל מה שחשוב לי לומר זה שאף אחד לא היה מעוניין לדבר על טראמפ. התחושה שקיבלתי הייתה כאילו ציבור שלם שחי בתוך מגיפת אבעבועות שחורות ומעדיף לא לדבר עליה כדי לא לפתוח פה לשטן או משהו דומה.

הכי כיף היה כאשר הציגו לי מישהו ש"הוא גם עיתונאי" שחי רוב הזמן בברצלונה. גבר הדור בעל בלורית שיבה מטופחת, שניכר בו שהוא יודע שהוא השוס של הערב. משהו צלצל לי מוכר, ומכיוון שיש לי זיכרון כמו מלכודת דובים, מיד נזכרתי שלפני כעשור, כשהגעתי לבלו היל, מצאתי את שמו באינטרנט ושלחתי לו מייל קולגיאלי והבעתי עניין להיפגש. הוא ענה ואמר שירים טלפון כשיגיע בקיץ. מה שלא קרה. "תגיד", אמרתי לו, "אני יכול לזוז מהמחשב?". "למה אתה שואל?", שאל. "מכיוון שאני ממתין עדיין לתשובה ממך". לא היה ספק כלל שהוא זכר על מה אני מדבר. הוא לא זינק על הסלעים, אבל היה מאוד לא נעים, כמו שאני אוהב.

***

עשיתי חשבון וגיליתי שחצי מחיי הבוגרים, כלומר מסוף השירות הצבאי בגיל 21, חייתי באמריקה, והחצי השני בישראל. גרנו באמריקה בימי קרטר–פורד (קליפורניה), קלינטון (ניו יורק) ובוש–אובמה (מיין). כ–20 שנה. ועדיין אני מקבל תגובות ומיילים זועמים בנוסח "אתה לא מבין כלום באמריקה". בעיקר מישראלים שחיים כאן כמה שנים או מי שנחשבים מומחים לאמריקה, בעיקר מטעם עצמם. אלה שיודעים את אחוזי ההצבעה הדמוקרטית לקונגרס בסן מטאו ומי ניצח ובכמה אחוזי הפרש, אבל אין להם מושג ירוק מה קורה כאן. אני אומר את הדברים בצער וללא התנשאות, ואני בעיקר מתפלל בבית הכנסת שבו אני נושא דרשות.

לפני כמה שנים הבנתי שאין לי יכולת אמיתית, עמוקה, יסודית ואינטליגנטית להבין את שמתרחש בישראל העכשווית תחת שלטון נתניהו. אני מצוי בפרטים. אני מעודכן. אני שומע את הדהוד התופים. אבל אין לי מושג כיצד זה לחיות עם בנט, רגב, חזן, זוהר, לפיד, גבאי, לבני ואחרים. רובם אחרי זמני. פוליטיקאים אחרים אני מכיר, כולל אישית, כי כתבתי עליהם והייתי בחברתם. אבל את המטמורפוזה שאני מרגיש שעברה ישראל לא חוויתי. אז אני מעדיף לשתוק.

ביום ראשון התראיין הסנאטור מרקו רוביו ב"מצב האומה", והזכיר את ניקרגואה ש"הנשיא שלה מושחת ואשתו מטורפת (Lunatic) עם תעודות". המונח מטורפת מפי סנאטור רפובליקני מפלורידה, מיצב אותי קצת מול ימי נתניהו. זאת הייתה השאלה מרפובליקת בננות אחרת בעולם.

אחרי 20 שנה באמריקה, מעקב רצוף אחרי זרמי התרבות בה, הפוליטיקה, תיווך חלק מאלה לקורא הישראלי כל חיי הבוגרים, הכרת השפה וכן הלאה, הבנתי כמה נקעה נפשי ממומחים. אנשים משכילים לכאורה שאין להם מושג מה הולך. לא אכנס להשמצות אישיות ולא אנקוב בשמות. חלף הזמן שבו ויכוח בינאישי עסיסי, סכסוך טוב, היה חלק מתפיסת עולמי וחיי. אני זקן מדי ורבתי מספיק, ואני חושש שהלהבות קרובות מדי לשדה הקוצים היבש. אני חשוף לידענים רבים, מתכתב איתם, מתרשם מהיקף היריעה שלהם, אבל כדי לרדת לסוף דעתה של אמריקה של טראמפ, חייבים לחיות בה. וזה לא נתון לוויכוח.

בכמעט שנתיים האחרונות כל יום שבו גרתי באמריקה הוא כמו שבוע בסקוטלנד, חודש בשווייץ ושנה בניו זילנד. ישראל מתחרה כמובן באמריקה ביצירת תזזית וחדשות, אבל אין דמיון בין לשמוע אותן לבין לחוות אותן על גופך ועל מיתרי העצבים המתוחים. אני שונא שמומחים ישראלים מסבירים לי בבעלבתיות מי זה טראמפ, לאן זה הולך ואיך זה ייגמר. שונא. בעיקר משום שאינני אוהב נפיחות בפרהסיה. דונלד טראמפ ואי–תרבות השלטון שהביא לוושינגטון הם אסון. טראמפ הוא נשיא בעל אינטליגנציה רגשית של ילד בן 5, יכולת קריאת מפה לקויה ובעיקר חוסר יכולת להתרכז במשימה המונחת לפניו וחוסר עניין טוטאלי להיטיב עם אמריקה.

טראמפ, סוכן–בלגן המשליך מפתחות שוודיים לגלגלי שיניים ומעליב כל מה שזז, הפך את הציוץ הנשיאותי לדרך חיים מקובלת, שבר כל נורמה, הרג כל פרוטוקול והוא מחריב בהתמדה עיקשת את כל מונחי ואבני היסוד שעשו את אמריקה למעצמה. הוא מרוכז כקרן לייזר בשרידותו שלו, בצבירת הון בבית הלבן באמצעות כיפוף כל הנורמות הקיימות, בשחיקת חוק וסדר ובגלגול לאחור של כל החוקים האקולוגיים, הידידותיים לסביבה, הקשובים להתחממות הגלובלית ולשינויי האקלים.

***

כולנו רואים את אותם שידורי טלוויזיה וחשופים לאינטרנט. נכון שקל היום להיות מעודכנים יותר במתרחש בחצרו של הזולת, גם מעבר לים. אבל החיים עצמם נחווים בהתחככות עם האוכלוסייה המקומית, בשמיעת אנשים בסופרמרקט, במעבר ממדינה למדינה, בשדות תעופה, בכביש, בציבורים שונים. זו התנסות אוסמוטית שבה אנו סופגים את מה שקורה דרך העור ולא באמצעות האינטלקט. אי אפשר לתווך לישראלי חובב אמריקה את המתרחש כאן כל שעה בזמן אמת. וכל שעה ביום מישהו מסביבתו של טראמפ או מיריביו יוצא לאור עם גילוי מסריח מקודמו. זה כמו לחיות בתוך חבית דלק ריקה שעליה מקיש כל הצוות של "סטומפ" והיא מתגלגלת במורד מסולע לצליל מעוף הוולקירים שעולה מרמקולים גדולים בתוכה. החיים באמריקה תמיד היו דחוסים, אבל תחת טראמפ הם הפכו לקקופוניה בלתי נסבלת.

אי אפשר להעביר את הפרטים הקטנים. כל הדלפה קטנה, כל מסמך חדש, כל זונה עם שלפוחית מלאה, כל אחד מבני משפחת טראמפ והנזק שהוא גורם או מה בדיוק היו כולם ומה עשו מתי. את המעשים המטרידים באמת עושה טראמפ בשקט: הוא גונב חלקים ענקיים מפארקים לאומיים מפורסמים ונותן אותם לקידוח ופראקינג; הוא משמיד בהתמדה את המערכת הרפואית, את הזכות לביטוח רפואי ומאייד את רפואת הנפש; אנשיו מושחתים, גנבים וכנועים לשדולות כלכליות שמידן הם אוכלים; אגודת הרובאים מעולם לא הייתה כה חזקה; הוא משמיד את הדגה, פותח את המכרות, לא מקים תשתית ומבטיח הבטחות שאינו מקיים.

המפלגה הרפובליקנית היא הנואלת והנכלולית ביותר בהיסטוריה המפוארת שלה, וגם אחרי ההשפלה הגדולה בהלסינקי לא קמים פוליטיקאים אמיצים לעצור אותו. בוגרי קהילת המודיעין משוכנעים ואומרים זאת בגלוי, שהנשיא הוא סוכן רדום של הקג"ב או מישהו שפוטין מחזיק אותו בביצים ולוחץ. טראמפ שונא את כל העולם המערבי, את נאט"ו ואת השוק האירופי ואוהב את רוסיה ופוטין. הוא משמיד את מערכת החינוך, מסיג את שוויון הזכויות, מקומם מיעוטים, מתעלל במהגרים ואוסר ילדים. וזה רק חלק.

בעיקר מגוחכת ושגויה הטענה שהוא טוב לישראל. בשל המחיר של טוב לישראל אנחנו מאבדים את יהודי אמריקה, שהנבונים ביניהם מבינים את גודל האסון.

נשיא אמור להיטיב ולבנות את האומה שבראשה הוא עומד ובה נבחר, ולא לחלקה היחסי. הנהייה הישראלית העיוורת אחרי טראמפ היא חלק מהתנועה המאפשרת את נתניהו. רק שמוסדות המשפט והחוק יטחנו עד שיפילו אותו. ריצ'רד ניקסון, שהגדיר מהי נשיאות נכלולית וטיוח, הציל את ישראל עם רכבת אווירית של תחמושת, חלקי חילוף וציוד צבאי במלחמת יום כיפור. באותם ימים ממש הלכה נשיאותו והתכרסמה בגלל "ווטרגייט". הפרשה העגומה ההיא מתויקת בתודעה הישראלית כסרט עם רדפורד והופמן במקרה הטוב. המחיר ששילמה ישראל על ידו הרחבה של ניקסון, היה החשיבה מחדש של יורשו ג'רלד פורד על סדר העדיפויות מול ישראל. ג'ימי קרטר, אף שהשכין שלום עם מצרים, שנוא בישראל כאנטישמי חובב פלסטינים.

במקום להתמחות ולעשות חשבונות, כדאי להבין כיצד מחריב טראמפ את האתוס האמריקאי הגדול. כיצד הוא נלחם בממסדים החשובים ביותר כדי להשמידם. העלבון שחלק הולך וגדל של אמריקה חש למראה נשיאם הפועה כטלה ליד אדונו פוטין, הוא בלתי נסבל. כעת מתרעם טראמפ כי הצפון קוריאנים, חבריו הטובים ביותר מאז הביט בנפשו של קים ג'ונג און, אינם מקיימים דבר ממה שהבטיחו לו. אף אחד אינו יודע מה נאמר בינו ובין פוטין בהלסינקי. לפי אחד התסריטים, פוטין הכתיב לו מה לעשות והמתורגמנית רשמה. אגב, כולם כאן טועים כל הזמן, משום שאף אחד מהעיתונאים הטובים ביותר לא היה בסרט כזה.

התקשורת מתאימה עצמה למציאות המשתנה ומשנה את דעתה והערכותיה בכפוף לקפריזה הנשיאותית. הזליגה של הכאוס הזה לחיי היומיום בלתי נסבלת. לעולם אינך יודע אל מה תקום, מה התפרסם בלילה. את מי טראמפ קילל. במה תפסו אותו. הפרשנות הישנה המנסה לבאר תסריטים מוכרים, פשטה את הרגל. אתם לא חייבים לחיות כאן, גם לא לבקר. רק אל תגידו לי שאני לא מבין את אמריקה עד שלא התקשרו אליכם מבנק אמריקאי ואמרו לכם שאתם בחריגת יתר.