המאבק של קהילת הלהט"ב נגד אפליית הומואים בחוק הפונדקאות ונגד אפלייתם בכלל הוא לטעמי מוצדק מאין כמוהו. גם המאבק של הרפורמים, הקונסרבטיבים וכל יהודי אחר שמתנגד למונופול המוחלט של הרבנות האורתודוקסית הוא צודק וחשוב. שלא לדבר על מחאתם של המתנגדים לחוק הלאום החדש, שמנסה כמעט בכוח לשווק את חוסר הנאורות שלנו לעולם. באופן אישי, אני תומך בכל המאבקים האלה ושמח על כל גילוי של מחאה או הפגנה פומבית שכרוכים בהם.

אבל עם יד על הלב, עד כמה המאבקים האלה באמת אפקטיביים? אין ספק שהמראה של רבבות מפגינים בכיכר רבין חשוב, ולו כדי להפגין כוח ולהוכיח שהמחנה הליברלי במדינה עוד לא אמר נואש. אבל האם זה באמת ישנה? הרי קרוב לוודאי, בסוגיה הלהט"בית לפחות, שמרבית מנהיגי הליכוד לא מתנגדים בסתר לבם לשוויון בחוק הפונדקאות. ראש הממשלה אפילו ביטא זאת בגלוי. אבל הנושא הזה לא מספיק חשוב עבורם כדי לגרום להם לצאת לפעולה שתחולל משבר קואליציוני חמור מול השותפות החרדיות. זה מקומם, זה עגום וזה גם מובן וצפוי.

כך גם לגבי כל יתר הסוגיות שמרעישות עכשיו חלקים גדולים מהמדינה. בתחום הדת, בתחום הלאום, בתחום התרבות. כשאנשים מנידים את ראשם כלא מאמינים ושואלים לאן הגענו, הם מתעלמים מעובדה פשוטה אחת - תוצאות הבחירות. בישראל שולטת כרגע קואליציה המורכבת מימניים, שמרנים וחרדים. מה בדיוק ציפיתם, שדווקא הקואליציה הזו תעניק שוויון זכויות להומואים או תשמר את מעמדה של הערבית כשפה רשמית במדינה? הרי חזקה על נתניהו שגם 200 אלף מפגינים, שמרביתם לא הצביעו לו ולא יצביעו לו לעולם, לא יפחידו אותו כמו קומץ קטן של רבנים שדן בעזיבת הממשלה. ולכן בכל פעם שבה אני רואה את תגובות האופוריה בעקבות עוד הפגנה ליברלית גדולה שנערכה בתל אביב אני משתומם מחדש. האם הם באמת מאמינים שהמצב עומד להשתנות?

זה לא שאמרתי נואש, לגמרי לא. השינוי עדיין יכול לבוא. הוא חייב לבוא. אבל הוא יגיע מכיוון אחר. לא בדרך המקובלת כבר עשרות שנים של שכנוע המשוכנעים. הבעיה המרכזית בישראל היא לדעתי המבנה הפוליטי. וליתר דיוק, החלוקה ההיסטורית בין שמאל וימין, שהפכה ציבורים קטנים יחסית כמו המתנחלים והחרדים ללשון מאזניים, באופן שהגדיל את כוחם ללא פרופורציה. קחו למשל את הנושא הלהט"בי. מקרה קלאסי שבו מיעוט חרדי (בתוספת כמה כוכבים מהאיחוד הלאומי) מטרפד מהלך שמקובל על מפלגת השלטון בעצמה, שלא לדבר על האופוזיציה. יש פה סוג של אבסורד. מנגנון דמוקרטי שגורם לכך שדעת הרוב לא תתקבל.

פתרון אפשרי לכך, שכבר נדון פעמים אין ספור, הוא שינוי שיטת הממשל. ולשינוי הזה יש הרבה מורכבויות ובעיות כשלעצמו. אני טוען שהפתרון פשוט בהרבה - שינוי סדר העדיפויות של המצביע הישראלי, וכתוצאה מכך גם של המפלגות שמייצגות אותו. החלוקה הנצחית שבין שמאל וימין היא הרי ארכאית. כבר אין ויכוח אידיאולוגי נוקב בין תומכי ארץ ישראל השלמה ותומכי המדינה הפלסטינית. שני הצדדים נעו מזמן זה לעבר זה, מתוך הבנה שאין כרגע פרטנר אמיתי, ומאידך שסיפוח שטחים נרחב ימיט אסון. אין במובן הזה הבדל אמיתי בין מפלגת העבודה, כולנו, יש עתיד והליכוד. ההבדלים שכן נותרו הם ברמת המיתוג והתדמית, והם בעיקר שרידי העבר. ועדיין, אנחנו כלואים בתוך המאבק הבין־גושי הכמעט פיקטיבי הזה, שמוסיף לאפשר למפלגות קטנות כוח לא פרופורציונלי.

הדרך היחידה לקעקע אותו היא מפלגות חדשות וחוצות מחנות. לא מפלגת מרכז, במובן החלבי של מפלגה שלא אומרת שום דבר כדי ללכוד מקסימום מצביעים. אלא מפלגה שדווקא אומרת דברים מפורשים, אבל שוברי סטיגמות. למשל כזו שתומכת בשוויון זכויות ללהט"בים, לצד גישה שפועלת לעידוד המסורת היהודית ולא להתגרות כלפיה, ומנסה לתקן את נזקי אפליית המזרחים מתוך רצון להגיע לריפוי ולאחדות. אני משוכנע שמפלגה כזו - בתנאי שגם מנהיגיה יהיו מרשימים ולא משומשים בעולם הפוליטי - תוכל לחולל מהפכה.

על הסכין

1. אז כמה משתתפים היו בדיוק בהפגנה למען זכויות הלהט"בים בתל אביב? על פי "הארץ", מדובר ב–80 אלף. וואלה דיווחו על “למעלה מ–60 אלף". "מעריב", שאתם קוראים כרגע, דיבר על “רבבות". וכך גם "ישראל היום". ההפגנה הייתה גדולה ומצליחה, אין ספק, אבל מפתיע כל פעם מחדש לראות איך אידיאולוגיה משפיעה על סיקור “אובייקטיבי".

2. בהמשך ישיר לטור שפרסמתי זה מכבר, הכדורגלן מסוט אוזיל פרש השבוע מנבחרת גרמניה בכדורגל, תוך האשמות כבדות בדבר גילויי גזענות כלפיו בגלל מוצאו הטורקי. אוזיל כתב בין היתר: “יש לי שני לבבות, אחד טורקי ואחד גרמני". זכותו המלאה, כמובן. השאלה רק איזה לב יגבר במקרה של עימות (צפוי) בין שתי המדינות.

3. הצרפתים שולטים, לא רק בכדורגל אלא גם על המסך. “היער" ו"הבקתה" הן שתי סדרות שמשודרות כרגע בנטפליקס ועושות כבוד לטלוויזיה הצרפתית. שתיהן מספקות מותחן פסיכולוגי, בן עונה אחת, שמתרחש במקום מרוחק ופוטוגני מאוד (בייחוד “הבקתה", באלפים הצרפתיים) ומוסיף לז'אנר הזה, שמתחיל להיות שחוק, קלאסה אחרת.