בתל אביב נקהלו השבוע רבבות להט"בים ותומכיהם למחות נגד חוק הפונדקאות, שלא העניק גם לבני זוג גברים זכאות להליכי פונדקאות בארץ. רבים מהמפגינים הרחיבו את היריעה ודרשו שוויון. בבסיס הדרישה לתיקון החוק הונחה ההכרה כי "הזכות להורות" היא מזכויות האדם הבסיסיות, ולפיכך יש פגיעה מהותית בערך השוויון כאשר מעניקים אותה לכלל אך שוללים זכות זו מבני זוג גברים יחידנים.

האומנם? דרך ארוכה עברנו מימי "זכויות האדם" של ג'ון לוק, הרופא והפילוסוף האנגלי בן המאה ה־17, שעיקרי תורתו הוטמעו, לאחר 70 שנה, בהצהרת העצמאות האמריקאית בניסוחו של ג'פרסון, ובעקרונות המהפכה הצרפתית. האמריקאים דיברו על "הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר". ודוק: גם ג'פרסון לא קבע שיש "זכות" לאושר. רק לחיפוש ולשאיפה. הצרפתים הוסיפו את הזכות לקניין, לביטחון וההתנגדות לדיכוי. מתוך אלו נגזרו זכויות אזרחיות ופוליטיות מוכרות: הזכות לחופש מצפון, חופש ביטוי ופרטיות, לכבוד, למניעת מעצר שווא, מאסר או עונש ללא משפט, עינויים, זכות למשפט הוגן, חופש התאגדות וחופש תנועה. בדמוקרטיות אין כמעט עוררין על קבוצת זכויות אלו.

על קבוצה אחרת של זכויות, המכונות "חברתיות", ניטשים ויכוחים רבים, כיוון שלא ניתן להגדיר אותן בנקל, והן תלויות־משאבים שעל המדינה להקצות. בקבוצה זו נכללים הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור, זכויות עובדים והזכות לקיום בכבוד. מטבע הדברים ברור שכל אלו הם בבחינת "דברים שאין להם שיעור". מהו "חינוך" וכמה ממנו  ממומן מהתקציב הציבורי? יסודי? תיכוני? אוניברסיטאי? ומה עם גני ילדים? ומדוע רק במוסדות מוכרים? ומדוע אדם בן 80 אינו זכאי ללמוד נגינה בכינור אצל מורה פרטי על חשבון המדינה?

"הזכות לבריאות" מסובכת עוד יותר. עצם ההגדרה "בריאות" אינה מוסכמת, ושאלת הקצאת המשאבים בידי המדינה שוב גוזרת את הממד הכמותי והאיכותי: חיסונים - כן. ועל חשבון המדינה. אך אדם הרוצה לקצר את אפו הארוך או לעבות את שפתיו הדקות יצטרך לדאוג לעצמו. אשפוז פסיכיאטרי - כן. טיפולי שיניים - תלוי בן כמה אתה ובאיזו מדינה אתה חי. יכולה אישה להוכיח כי בריאותה הנפשית תלויה בהיקף החזה שלה, אך רק מדינות מעטות בעולם יכללו את הניתוחים הדרושים להשגת השינוי המיוחל בהגדרת "הזכות לבריאות" שלהן.

ומהו דיור? במחאה החברתית שסערה בארץ לפני שנים אחדות עמדו מחירי הדיור בעין הסערה. אפשר לגור באוהל, בצריף, בצמוד קרקע או בבית קומות, בתל אביב או בקריית שמונה. ובכן, מהו "דיור"? כמה והיכן? ולפיכך, בניגוד לזכות לחיים - אלו הן זכויות יחסיות, תלויות זמן ומקום וסדר עדיפויות לאומי, ואינן זכויות מוחלטות. ואותה "זכות" חמקמקה, "הזכות לקיום בכבוד" - היא בוודאי בבחינת "דברים שאין להם שיעור", בייחוד כיוון ש"זכויות" כאלו סותרות גם זכות יסוד אחרת, הזכות לקניין, כיוון שעל מנת לממש אותן צריכה המדינה להטיל מסים. וככל שתרבה בחינוך, בבריאות ובדיור - תצטרך להטיל מסים כבדים יותר כדי לממן את "הזכויות" הללו.

הזכויות המומצאות

גם אותן זכויות שאין עליהן עוררין, משעה שאתה מותח אותן אל הקצה - בהכרח אתה מתנגש בזכויות קיימות אחרות. הזכות לחופש ביטוי מעוגנת היטב במשטרים דמוקרטיים, אך אם ירצה אדם לממש את זכותו זאת בלא מגבלות, וירצה למשל לבטא תמיכה בארגוני טרור - עלולים בני אדם אחרים לאבד את רכושם, בריאותם, שלמות גופם או אף את חייהם, אם יהיו טרוריסטים שיפרשו את הדברים כקריאה לפעולה.

כל מדינה מטילה סייגים על הזכויות הללו. גם כאשר "חופש העיסוק" מקודש - איננו רוצים שכל אדם יעסוק ברפואה אם כל הכשרתו המקצועית מסתכמת בקורס לבניית כינורות בקרמונה, איטליה. המכשירים שהוא מיומן בשימוש בהם אולי מזכירים מכשירים אורתופדיים מסוימים, אבל בכל זאת. ומי שרוצה לעסוק בשיאצו, הילינג או ריפוי באמצעות הכשת נחשים - יוכל אולי לעשות זאת, אבל לא יוכל לתלות על הקיוסק שלו שלט המציג אותו כמי שעוסק ברפואה, למרות "חופש העיסוק". החברה נאלצת להגביל את הזכויות הללו משום שלום הציבור. חופש תנועה: בבקשה. אבל לא בנתיב תחבורה ציבורי, במהירות 200 קמ"ש תוך ירי אוטומטי. מסחר בתמונות הוא עיסוק לגיטימי, אבל לא בתמונות תועבה פדופיליות.

ולתוך קלחת "שיח הזכויות" מוטלות סוגיות פוליטיות טעונות. האם "זכויות לאומיות" של מיעוט הן בגדר "זכות טבעית" מוקנית? וזכורה אמרתו של בן ציון דינור, שר חינוך ממפא"י בכנסת הראשונה שאמר "לערבים כל הזכויות בארץ ישראל אבל שום זכות על ארץ ישראל". וכשבא חוק הלאום הטרי והגדיר רק את העברית כשפת המדינה, קמה צעקה כאילו יש בכך פגיעה בזכויות הלאומיות של הערבים בארץ. אבל אין להם. ועל אלו, בשם השוויון, באו העיוותים שנולדו מכוח "האפליה המתקנת", וכשמפרסמים מודעות "דרושים" למשרה כלשהי אסור להעדיף יוצאי צבא.

וכאילו לא נותרו די סוגיות בלתי פתורות בשאלת "הזכויות החברתיות", באו מחוללי "שיח הזכויות" והטילו עלינו לאחרונה עוד צרור "זכויות", והם תובעים את מימושן לאלתר. ובין כל הזכויות המומצאות, שאינן מעוגנות בשום מוסכמה חוקית או אוניברסלית אלא בהבל פיהם של בעלי השיח, נשמעת לאחרונה יותר ויותר טענת "הזכות להורות". ממנה שאבו כל המוחים נגד האפליה בחוק הפונדקאות את טיעוניהם.

ייאמרו הדברים בפשטות: אין "זכות" להורות. רוב בני האדם רוצים ילדים (לפחות עד שיש להם, חלקם מתחרטים אחר כך...). אין לבלבל בין רצון זה, כמיהה טבעית מעוררת הזדהות, ובין "זכות". ישראל אומנם מתגאה בכך שהיא אחת משיאניות טיפולי הפוריות בעולם, והיא מקצה משאבים כדי להעניק לנשים שלא ילדו - סיכוי ללדת. נימוקים אנושיים ולאומיים שימשו כאן בערבוביה, אבל גם כשישראל מממנת טיפולי הפריה לנשים - אין היא מקימה בכך "זכות להורות". כי אם הייתה קובעת "זכות לילד" לכל אדם, הייתה מתחייבת בכך לספק ילד לכל דורש או דורשת. בין שילדה אותו, בין שרצו ללדת או להוליד, ובין שאפילו אינם רוצים או אינם יכולים להיות מעורבים בהריון ולידה אבל עדיין הם רוצים ילד.

ומי יקבע שדי בילד אחד? ובאיזה גיל? הרפואה מתקדמת בקצב מסחרר. בעוד שנים אחדות יוכלו המדע והטכנולוגיה הרפואית לאפשר לגבר לכל דבר, לא טרנסג'נדר, אלא סתם גבר, "להרות" ו"ללדת". איני רוצה להלאות את הקוראים בפרטים הפיזיולוגיים והרפואיים, אבל זה יהיה אפשרי. האם גם אז תהיה המדינה חייבת, מכוח "הזכות להורות" לאפשר, אולי גם לממן, את התהליך המעניין הזה?

יכול אדם לכנות "אמא" אישה אחת, שתיים, ואולי יש שבטים בפפואה שבהם יש לאדם 32 אמהות. וכך לגבי "אבא". רק גבר אחד יכול להיות האב הביולוגי של ילד, גם אם הילד יקרא "אבא" למישהו אחר, או לשניים, או לרבים. שום אופנה חברתית ואפילו לא רישום בצו בית משפט לא ישנו אמיתות ביולוגיות פשוטות אלו. "אמת" לא תהפוך לאמת, ממש כשם ש"זכות" מלאכותית ומומצאת לא תהפוך לזכות.

tguvot@maariv.co.il