1 "לעצור את החרפה"

ביום רביעי התקשר חסון חסון למשה ארנס. "רציתי להודות לך על מה שכתבת", אמר חסון, "ריגשת אותי ורבים כמוני בעדה הדרוזית עד עומק הלב, אתה יקיר העדה לא מהיום. כשהיית שר ביטחון, פתחת בפנינו את הדלתות בצבא מתוך הכרה בתרומה ובמסירות שלנו למדינה, אני מצדיע לך". ארנס החזיר הצדעה: "אני מצדיע לכם", אמר לחסון, "כתבתי את המאמר מתוך אמונה שלמה. השותפים שלי לדרך בליכוד צריכים לעשות חשבון נפש ולתקן את העוול, אני מקווה שקולי יישמע". 

אלא שעם הצדעות, הדרוזים (וכל שאר בני המיעוטים בארץ הזאת) לא יוכלו ללכת למכולת. משה ארנס, 93, כתב השבוע מאמר ב"הארץ" שבו הוא מתנצל בשם חבריו בליכוד על הדרת העדה הדרוזית מחוק הלאום. תא"ל במילואים חסון חסון, 55, הוא גיבור ישראלי. לפחות כך האמין עד השבוע שעבר. הוא נחשף בראיון נרחב שהעניק ל"מעריב" באפריל, ערב ראש השנה ה־70 למדינת ישראל.



35 שנותיו של חסון במדים הן מהמפוארות שאפשר לדמיין, וקשה למצוא דמיון מפותח מספיק כדי לתאר את עלילותיו. לוחם מעוטר שהחל כקצין מצטיין בגולני והמשיך לאמ"ן, שם היה ביחידות המסווגות ביותר ובמשימות המסוכנות ביותר, רובן המכריע בעורף האויב. מה שעשה ואיפה היה אי אפשר יהיה לספר לעולם. 

חסון שירת בשנות שירותו האחרונות כמזכירם הצבאי של הנשיאים שמעון פרס וראובן ריבלין, שניהם מגדירים אותו כ"גיבור ישראל".

ראש הממשלה אהוד אולמרט אירח את משפחתו של חסון בלשכת ראש הממשלה שעה ארוכה וסיפר בנפלאותיו. אם יש אצולה דרוזית, חסון הוא היהלום שבכתר, נצר מפואר לשושלת מייסדים שמקיפה את העדה כולה ושזורה בעלילותיהם של אין ספור קצינים קרביים עזי נפש, מאות הרוגים ואלפי פצועים. 

אביו של חסון היה קצין קרבי שנלחם בארבע מלחמות ישראל, ילדיו זכו לשמות ישראליים (דניאל, אייל, דנה ורז), אחד מהם משרת כעת כקצין מבטיח ביחידת הקומנדו. שלושה דורות לוחמים, עם בונוס: חסון הוא חתנו של כמאל מנצור, מבכירי העדה הדרוזית בכל הזמנים, חתן פרס ישראל, בעל עיטור הנשיא ויועץ מיוחד לשבעה נשיאים. וכל אלה מרגישים עכשיו אזרחים מדרג ב'. למרות השמות הישראליים, מסירות הנפש, ההקרבה והתרומה. 

באותו ראיון ל"מעריב" בערב יום העצמאות הסביר חסון שהוא לא רואה בדרוזים כמי ש"השתלבו" או "נקלטו" או מהווים "חלק בלתי נפרד" מהמדינה. "אנחנו המדינה", הצהיר, וכך הוא משנן למאות ואלפי התלמידים הדרוזים שהוא מרצה בפניהם בקביעות. "תרימו ראש, תזדקפו, אנחנו מדינת ישראל, אנחנו חלק מעם ישראל, אנחנו כאן".

ובכן, לא בטוח. חוק הלאום לא ספר את הדרוזים. הם מובנים מאליהם. נזרוק אותם מהדלת, יחזרו מהחלון. השבוע פורסמה עצומת מאה קצינים דרוזים, שלושה ח"כים דרוזים עתרו לבג"ץ. הוקם פורום המורכב מבכירי העדה שמטרתו להביא לשינוי החוק. חסון שתק כמה ימים. לקח לו זמן להתאושש מהלם החוק. באמצע השבוע דיברנו.

"לא מיהרתי", אמר, "רציתי להבין מה קרה כאן. קראתי את שורות החוק, קראתי בין השורות. התייעצתי עם חברים, עם משפטנים. הרמתי טלפון לאיש יקר, מנהיג אהוב שאני מעריך, הנשיא ראובן (רובי) ריבלין שהייתי מזכירו הצבאי. עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה יקרה. חשבתי שיש גבול לכל תעלול פוליטי. טעיתי. האמנתי שהשפיות תגבר. שמישהו יקבל שכל, יתעורר, יעצור את החרפה הזו. לצערי, זה לא קרה".

מה בעצם הבעיה, שאלתי אותו. "תשמע, אני מסתובב בקרב הנוער שלנו כל הזמן. אני מדבר עם התלמידים. אני משנן בפניהם שאנחנו המדינה. אני נגד המושג 'ברית דמים' או 'ברית אחים', אנחנו חלק מהעם. עם ישראל זה גם אנחנו. כך חשבתי עד היום. גדלתי על זה שאנחנו הדרוזים, שקשרנו את נפשנו בנפשה של המדינה היהודית עוד בטרם קמה, נהיה שותפים מלאים לבנייתה, ביצורה, הגנתה וניהולה. פתאום מצאתי את עצמי בחוץ. יודעים לקרוא לי כשצריך להיהרג על הגנת המדינה ולתת את הנשמה והחיים. שוכחים אותי כשצריך להגדיר אותה. תגידו, אתם באמת חושבים שיש למישהו ספק שישראל היא מדינה יהודית? השתגעתם?".

מה יהיה, שאלתי. "אנחנו מאמינים בעצמנו, ואנחנו נמשיך להקריב ולתרום", אמר, "עם החוק העלוב והמבולבל והמבייש הזה או בלעדיו. אבל זה הופך להיות קשה יותר ויותר. זה יהיה כאילו אנחנו משקרים לעצמנו. באו כמה אנשים ובגלל אינטרסים פוליטיים פשוט ניתקו אותנו מהכרזת העצמאות, מהעקרונות שעליהם גדלנו, שאותם ינקנו ולמדנו ושיננו ובהם היינו כל כך גאים".

# # #

חסון לא נכנס לפוליטיקה. הוא מתרחק משדה המוקשים הפוליטי ודחה השבוע כמה ניסיונות להצטרף לאמירות פוליטיות. יכול להיות שזמנה של הפוליטיקה עוד יגיע, אבל השבוע דיברה הנשמה. "אבי דיכטר חבר טוב שלי, אני אוהב אותו מאוד", הוא אומר, "אני חושב עליו ועל נתניהו, שהוביל את החוק הזה, ושואל 'תגידו, כשהלכתם על החוק הפסול הזה, לא ראיתם בעיני רוחכם את סלים שופי? לא חשבתם עליו?'".

סלים שופי הוא מאיר הר־ציון הדרוזי. מי שגידל וחינך דורות של לוחמי סיירת מטכ"ל, הציל חיים של רבים מהם (כולל נתניהו עצמו), הפך לאגדת עם אפופת סיפורי גבורה ועלילות וקיבל אפילו אנדרטה ממלכתית בבריכת רם. "לא ראיתם אותו מול העיניים שלכם?", שואל חסון, "הוא גידל את כולכם, את ברק ואת ביבי ואת דיכטר ואת עוזי דיין ודוביק תמרי ומי לא. הוא דור המייסדים. עכשיו השארתם אותו בחוץ ובעטתם בי ובבני דורי, ממשיכי דרכו. ואתם עוד מעיזים להגיד שזה לא אמור לפגוע בנו. אז, חברים, זה כן פוגע בנו. מה שווה האנדרטה אם אין שותפות ומחויבות ונאמנות לערכים שעליהם קמה המדינה הזו? תפסיקו לכבס מילים. בשביל מה הייתם צריכים את החוק הזה? מאיפה הצורך הזה לצרוח כל הזמן את מה שמובן מאליו ומעוגן בהכרזת העצמאות?".

חסון ישב השבוע במרכז הבינתחומי בהרצליה עם שני חברים, פרופ' אוריאל רייכמן והאלוף במילואים עמוס גלעד, וניסה להבין איך מתחילים להתמודד עם החוק הזה. "אני לא צריך להציג בפניך את שני אלה", אמר לי, "רייכמן הקים את המפעל הציוני האדיר הזה, הבינתחומי בהרצליה. עמוס גלעד הוא מר ביטחון אמיתי. שלושתנו חושבים על חוק הלאום בדיוק את אותו הדבר. הם אפילו כעסו יותר ממני. זה כאילו מישהו בא ושינה את הגנטיקה המשותפת שלנו בלי אזהרה מוקדמת, באופן חד־צדדי".

מה אתם מתכוונים לעשות, שאלתי. "בהתחלה דיברנו על קמפיין למשאל עם על החוק, עכשיו המטרה היא לצאת בקמפיין גדול להחליף את חוק הלאום ב'חוק יסוד: מגילת העצמאות'. לחזור למקורות. למקור הסמכות המוסרית של הציונות, של המדינה היהודית. רייכמן כבר דיבר עם כל הסגל האקדמי שלו וקיבל תמיכה אדירה. אנחנו לא מתכוונים לוותר, יהיה כאן קמפיין מתמשך. אנחנו כאן כדי להישאר", אמר חסון.

לשמחתו הוא לא לבד. הקמפיין שהוא מדבר עליו, להפוך את הכרזת העצמאות לחוק יסוד, ייצא לדרך בקרוב. רייכמן יגייס את האמצעים. האנשים באים לבד. בעודנו מדברים הצטרף גם ראש אמ"ן לשעבר אהרן זאבי־פרקש. אחריו הביע תמיכה גם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין. בכלל, היה קשה לחסון ולבכירי העדה הדרוזית כמותו לבלום השבוע את גל האהבה והתמיכה שקיבלו מעמיתים יהודים. זה חימם את לבם.

# # #

מה בעצם הבעיה שלך עם החוק הזה, שאלתי אותו שוב, מה כתוב שם שאתה לא אוהב? "זה לא רק מה שהוא אומר, זה בראש ובראשונה מה שהוא לא אומר", אמר חסון, "שתיקתו של החוק בנושאים הכי חשובים. איפה ערך השוויון שאמור להיות נר לרגלי המדינה הזו? החוק הזה פשוט מנתק אותנו מהכרזת העצמאות. 

חסרים לי בחוק הזה ערכי ההכרזה. אלה ערכים שינקנו משחר ילדותנו. באמת יש לכם ספק שמישהו לא יודע שישראל היא מדינה יהודית? זו מדינה מדהימה, עוצמתית, והכל מתחיל בזה שהיא אימצה את ערכי השוויון בין כל אזרחיה, את המאבק בגזענות, את החתירה לשלום. המדינה הזו לא תיפול במלחמה ולא תיפול בכלכלה. אם ניפול, זה יהיה על לכידות פנימית, על פגיעה בערכים בסיסיים. 

בן־גוריון וז'בוטינסקי חינכו על אהבת האחר, כיבוד כל אדם. מי שמחבל בזה, מחבל בבסיס שעליו כולנו עומדים".

אולי אתם מגזימים, שאלתי אותו, אתה יודע שבשטח שום דבר לא ישתנה באמת. "ראשית, אני לא יודע. שנית, בוא נדבר על ההבדל בינינו לבין שכנינו. תאמין לי שאני מכיר טוב את השכנים שלנו. הכי טוב. את התרבות והספרות והשפה שלהם, אני מכיר אותם מבצעית ומודיעינית ונפשית ומה שתרצה. הם מחנכים את הנוער שלהם על שנאה, על הסתה, על עיוות המציאות. הם מתייחסים אלינו בצורה מעוותת ולא מבינים שזה מקטין אותם. הם עובדים מהרגש, לא מהראש. 

אנחנו היינו תמיד ההפך הגמור ופתאום אתה מבין שאנחנו הולכים והופכים לדומים להם. העסק מתהפך. אני שומע אפילו ערבים ממדינות מתונות, מהמפרציות, שהם בעצמם נדהמים מול הגול העצמי הזה. כל השנים הם ידעו את האמת וידעו להעריך את ישראל על מה שהיא ופתאום היא הופכת להיות מה שהם".

אני עוד לא מבין ממה אתם מפחדים בתכלס. מה בחוק הזה מאיים עליכם בחיים עצמם, שאלתי את חסון. "קודם כל, עצם קיומו של החוק הזה. למה צריך להבדיל בינינו לביניכם? אני חושש שמחר מ"פ דרוזי מגולני שישתחרר וינסה לקנות דירה בתל אביב ייתקל בקשיים. גם עכשיו זה לא הולך חלק. או שהתופעות שמהן סבלנו בשדה התעופה במשך שנים יחזרו. מג"ד שיושפל, או שוטר מהר הבית שיקופח. הבעיה היא לא למעלה, אלא למטה. הפקידים, הסלקטורים, הרגולטורים, הם לא מבינים דקויות, הם יבינו את רוח המפקד. 

"בעשרת הימים האחרונים פונים אלי עשרות ומאות אנשים. כולם מודאגים באותה מידה. כולם מרגישים מושפלים. אנשים פגועים בעומק נפשם. גם אם תהפוך את המדינה הזו, לא תמצא עדה שתורמת לה יותר, באחוזים האלה, במסירות הזו. עכשיו יבוא פקיד ששירת בקריה, ויהיה לו גיבוי לקפח, להשפיל, לעכב. אתם לא יודעים מה זה להיות מיעוט. וזה מוזר, כי היהודים תמיד היו מיעוט, והם אמורים להבין את זה הכי טוב מכולם".

# # #

חסון מקדיש המון זמן ואנרגיה להרצות בפני תלמידים דרוזים. הוא מספר להם על השירות שלו, על נפלאותיה של המדינה היהודית, הוא תובע מהם להתנדב, לתרום, להקריב. "מחמם לי את הלב שבסוף כל הרצאה באים אלי החבר'ה ומספרים לי שבזכות הדברים שלי החליטו להתנדב ליחידות עילית, לסיירות, לשירות משמעותי, להמשיך את המורשת", הוא אומר.

הרצאה כזו קיים חסון גם ביום חמישי האחרון, למחרת אישור חוק הלאום בכנסת, בפני תלמידים מתיכון דליית אל־כרמל, יישוב מגוריו. "הם התכוננו למסע לפולין, למחנות המוות", הוא מספר, "דיברתי איתם על השואה, על כי הייתה צפירת אזהרה לאנושות. סיפרתי להם איך ליוויתי את הנשיא פרס לפרלמנט הגרמני ולרציף 17, איך צעדתי עם הנשיא ריבלין במצעד החיים, איך הובלתי את 'עדים במדים'. דיברתי איתם על עוצמתה של ישראל, שאני אישית מכיר מלמטה למעלה וליוויתי לאורך כל הקריירה בצה"ל. נתתי להם דוגמאות ואמרתי להם מה שכתבת בראיון איתי לפני כמה חודשים, שאם עם ישראל היה יודע רק 2% ממה שצה"ל יודע לעשות, הייתה כאן גאווה גדולה".

חסון ניסה לדבר עם התלמידים כאילו אין חוק לאום, למרות המועקה. בסיום ניגשו אליו רבים מהם. במקום לדבר על סיירות ויחידות מובחרות, הם שאלו על חוק הלאום. מה זה החוק הזה? למה? מה איתנו? שאלו. "אמרתי להם שאני צריך ללמוד את החוק, שאולי מעז ייצא מתוק, שלא צריך לקפוץ למסקנות מוקדמות. הם בעצם ביקשו הסברים, ואני לא באמת ידעתי מה להגיד".

טלפונים הוא קיבל מעשרות חברים יהודים. אנשים כמו פיני אביבי ממשרד החוץ, אלוף במילואים גרשון הכהן, קצינים רבים, חברים שאסף במעלה הדרך. "אף אחד לא מבין את החוק הזה", הוא אומר, "אף אחד". אז מה עכשיו, שאלתי, מה היית רוצה שיקרה?

"פשוט מאוד", אמר, "מי שחושב שאפשר יהיה לפייס את העדה הדרוזית ולזרוק לה עצם, טועה. ראיתי שנתניהו מנסה לזרוק לבכירי העדה כל מיני צ'ופרים והטבות שלא קשורים לכלום. מנסים לקנות את הילדים בחרוזים, במקום להתבגר ולהבין שאנחנו שותפים כאן. המחאה הזו רצינית. אנחנו נלחמים על הבסיס שעליו כולנו ניצבים ביחד. זה פשוט. צריך לחזור להכרזת העצמאות. היא מושלמת. עלייה יהודית, קיבוץ גלויות, אבל גם 'תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה' ו'תהא מושתתת על עקרונות הצדק והשלום'. זה כל מה שביקשנו, ואת זה לקחתם מאיתנו. לקחתם מעצמכם".

בשבוע שעבר כתבתי כאן שחוק הלאום הוא קשקוש מקושקש ולא ישנה שום דבר מהותי בחייה של ישראל. יכול להיות שטעיתי. לא חשבתי על הדרוזים. לא חשבתי על ערביי ישראל. אם ככה מרגישים הדרוזים, תארו לעצמכם מה חשים הערבים המוסלמים, הבדואים, הנוצרים. ולא, אני לא מדבר על אחמד טיבי. אני מדבר על מאות אלפי האזרחים הערבים שוחרי השלום והצדק, הרופאים שמטפלים בנו בבתי החולים, הרוקחים, הבנאים והירקנים והרצפים והסוחרים ובעלי העסקים והמסעדנים וההמונים שחייהם קשורים בחייה של המדינה המורכבת הזו, המכליאה בין כל הדתות והצורות ומצליחה להפיק מתוכן את הפלא שהפיקה.

מומלץ להקשיב לראיון העוצמתי שנתן פרופ' מרדכי קרמניצר השבוע לענת דוידוב וינון מגל ברדיו 103, שבמהלכו קרמניצר פשוט פרץ בבכי תוך שהוא מקונן על ערכיה האבודים של מדינת היהודים. מומלץ להקשיב לפרופ' אלן דרשוביץ, האיש שמסוגל לטהר את הסיגרים והשמפניות של הזוג נתניהו, מצהיר שיהיה קשה להגן על ישראל בזירה הבינלאומית עם החוק הזה. מומלץ להקשיב למשה ארנס, דן מרידור, בני בגין ולכל מי שמכירים באמת את הרוח הז'בוטינסקאית ואת ערכי היסוד של מדינת ישראל. מומלץ לנסות להבין עד כמה ניסו כאן מחוקקינו המופקרים לתקן משהו שאינו מקולקל, וקלקלו אותו. 

מדינת ישראל קמה לפני יותר מ־70 שנה. על יהדותה מגוננים הכרזת העצמאות ("בארץ ישראל קם העם היהודי"), רוב מוצק ועצום של 80% מהאוכלוסייה, חוק השבות, הקרן הקיימת ועוד חגורה עבה של איזונים ובלמים. מי שמתגורר בחו"ל יודע שהביטוי השגור ביותר להגדרת המדינה שלנו, המילה הנרדפת לישראל, הוא "המדינה היהודית" (the jewish state). אין כל צורך להגן על המדינה מפני בג"ץ. צריך להגן על בג"ץ מפני מי שמתיימרים להוביל את המדינה. תקומת ישראל וניצחונותיה קרו עם בג"ץ, שמעניק לה את עוצמתה המוסרית והמשפטית.

גם אם כמה ערבים "הסתננו" לעפולה או לנצרת עילית, זה לא אומר שהנה, הם קמים עלינו לכלותנו. עוצמתה של ישראל שאובה מהעובדה שהיא נעלה על שכנותיה, שהיא מונחת על מסד ערכי ברור, שהיא מגדלור של ערכים. כל זה קורס לנו מול העיניים. הרושם הוא שעל המדינה הזו השתלטה כנופיית חוטפים. הגיע הזמן להכריז "נוהל חניבעל". נהג משאית שיכור נטל את הגאיו של ג'מבו עמוס נוסעים, ואנו בתוכו.

2 ההורות המיטיבה 

מי שהוציא את עשרות האלפים לכיכר רבין במוצאי ט' באב הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. בלי הסרטון ההוא שבו הבטיח נתניהו לח"כ אמיר אוחנה שיתמוך בתיקון לחוק הפונדקאות ובהכנסתם של גברים הומואים לכלל ישראל, לא היו ההמונים נוהרים לכיכר. ההבטחה, שהופרה למחרת היום בבוטות, היא שסיפקה את הדבר־מה־הנוסף, החמקמק, שמייצר אנרגיית המונים וממלא כיכרות.

אני מאמין שנתניהו לא התכוון להבטיח הבטחה ולהפר אותה למחרת, אף על פי שברקורד שלו יש לא מעט מעשים דומים. אני מאמין שבמקרה הזה נתניהו אכן התכוון לתמוך בתיקון שיגיש ח"כ אוחנה אחרי קבלת החוק, ולא בהסתייגות הנוכחית שהגיש. אבל זה לא באמת משנה. תחושת המיאוס שנוצרה בעקבות הסרטון הייתה בלתי הפיכה. נדמה לי שלא רק מחאת הדרוזים, אלא גם מחאת הלהט"בים כאן, כדי להישאר. גם הפעם  מדובר בהתנגשות בין עולמות, תפיסות עולם, אולי אפילו ציוויליזציות. נאורות מול פרימיטיביות. דעות קדומות מול החיים עצמם. שמרנות מול חדשנות.

אפשר להתווכח על זה שעות, ימים ושבועות. יש אנשים שבאמת מאמינים שאפשר לשנות נטייה מינית מולדת באמצעות "טיפולי המרה". יש אנשים שמאמינים ששמאלנים הם הומואים (או לסביות). יש אנשים, השבוע שמעתי שניים מהם (מדובר במלרלרי נתניהו המקצועיים) שסבורים שביבי הוא שליח הקב"ה עלי אדמות. גם זה בסדר. אני נוטה להסכים איתם, כי זה אומר שהקב"ה הוא יהודי חילוני, שהרי נתניהו דתי בערך כמו ש"הגברת" צנועה ופזרנית. אבל מה שמעצבן באמת הוא הטענה ששתי נשים או שני גברים לא מסוגלים לספק תא משפחתי ראוי לילדיהם. ש"המשפחה החדשה" (שכוללת את כל סוגי המשפחות באנושות המודרנית) היא תא נחות שראוי פחות לגידול ילדים מהמשפחה המסורתית (אבא, אמא וילדים).

בנותי מתחנכות בבית ספר דמוקרטי. גם בני הבכור למד בבית ספר מהסוג הזה. אחוז הילדים שבאים ממשפחות חד־מיניות בבתי הספר הללו גבוה. הם אינם חריגים, הם כמעט הנורמה. מניסיון של יותר מ־20 שנה אני יכול להעיד שהילדים הללו, שבאים מבית שבו יש שתי אמהות או שני אבות או הורה יחידני או ערבוב אחר כלשהו, בדרך כלל מחונכים יותר, יצירתיים יותר, שמחים יותר, יציבים יותר, אולי אפילו מאושרים יותר. זו תחושתי הלא־מלומדת. אבל יש גם תחושות מלומדות, כמו זו שהציגה השופטת האמיצה תמר סנונית־פורר, שופטת לענייני משפחה שהתראיינה לאחרונה בכנס של לשכת עורכי הדין (גילוי נאות: השופטת למדה משפטים עם אשתי).

הנה תמצית דבריה: "התקיימו כבר כמה מחקרים שבדקו אם יש הבדל בין ילדים להורים הטרוסקסואליים לבין ילדים להורים מאותו המין, וגילו שלא רק שהם שווים, אלא שהם אפילו עולים על ילדים להורים הטרוסקסואליים", אמרה השופטת, שזוהי ליבת עיסוקה. "נשאלת השאלה", הוסיפה, "למה ילדים במשפחות מפונדקאות הם טובים יותר. לדעתי, כשאנשים באים להורות עם החלטה מאוד מודעת, להיות פונדקאית, להיות תורמת, להיות בהורות משותפת, אז ההורות היא מבחירה והיא מודעת, והרבה פעמים היא יותר מיטיבה. 

כשבודקים, למשל, מה מתרחש בבתי משפט לנוער, כמה תיקים יש שם של ילדים מפונדקאות או ממשפחות חד־מיניות, אז אין. פשוט לא תמצאו. לעומת זאת, במקרים מאוד קשים של אימוץ ילדים עם קשיים מאוד גדולים, אמהות יחידניות עושות עבודה נפלאה, וילדים שנמסרים לאימוץ להורים בני אותו המין עושים עבודה נפלאה".

השופטת סנונית־פורר התייחסה גם לדילמת הפונדקאות עצמה ולטענות שמדובר בניצול נשים מוחלשות, "המשכירות את רחמן מתוך מצוקה כלכלית". היא לא לגמרי זרמה עם התזה הזו. "אם הייתי שואלת אתכן פה בקהל מה הפרופיל הממוצע של פונדקאית בישראל, הייתם אומרים שמדובר בנשים משכבות מוחלשות, גרושות, עם בעיות כלכליות, בטח עולות חדשות", אמרה, "אבל כשבודקים את הנתונים מגלים שהפונדקאיות הישראליות הן קיבוצניקיות, הרבה מהזרם הדתי־לאומי, הרוב המוחלט הן נשואות עם ילדים, משכילות, עוסקות במקצועות שבין חינוך לאומנות. בטח לא כאלה שאינן מודעות. זה חשוב, כי אנחנו רגילים לחשוב בקונספציות, אבל לחיים יש כוח עצום להביא לדברים חדשים, ולכן, אגב, הם מקדימים אותנו בבתי המשפט".

3 יוצאים מהצללים 

מכאן לפוליטיקה. "שלטון הצללים", סדרה ישראלית המשודרת בהוט ועוסקת באחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית על עלילותיה ולכלוכיה השונים, חזתה את מחאת הלהט"בים באחד מפרקיה המוקדמים, כמעט אחד לאחד.

יש שם מונולוג של אחד הגיבורים, תום אבני, שמטיח בחברי ועדה בכנסת ש"בחירות אחרי בחירות אתם מריצים פה ספינים על הגב של הקהילה רק כדי להיכנס אחד בשני, ואחר כך, אחרי שבאמת צריכים אתכם, דממה! אחר כך כשבאים להצביע על הדברים שבאמת משפיעים על החיים שלנו, אחר כך כל הצבעה כזאת נופלת. אין נישואים לגאים, אין פונדקאות לגאים. ראבק, אין אפילו איסור אפליה על רקע מיני. מתייחסים אלינו כמו לאזרחים סוג ז', והכי קל זה להאשים את הדתיים ואת הערבים, ואני יודע כי יותר מדי זמן גם אני האשמתי אחרים, אבל אני יכול להודות שאני הייתי שפן, אבל לכם אסור להישאר שפנים". 

הסדרה הסתיימה השבוע בהקמת מפלגה חדשה של כל מי שבאמת רוצה שינוי בכנסת. האם גם כאן צפתה הסדרה, שאחד מכותביה הוא היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט (יחד עם חיים אביחיל ורז יובן) פני עתיד?

לא בטוח שלא. מפלגה חדשה אחת כבר יש (אורלי לוי־אבקסיס), כמה נוספות על המדף, אבל גם קהילת הלהט"ב מתארגנת. לכוח המתניע קוראים אמרי קלמן, פעיל גאה ועתיר ניסיון שעמד בראש סניף מרצ בתל אביב, הוביל את קמפיין עיריית תל אביב למצעדי הגאווה ועוסק בפעילות בתחום שנים לא מעטות. בשבוע הבא, כך לפי קלמן, יתקיים כנס היסוד של מפלגת להט"ב חדשה, רעננה ונמרצת. המפלגה לא תהיה שמאל ולא תהיה ימין, היא תתמקד בנושאים הקשורים לקהילה ובקידום שוויון ללהט"ב באשר הם. 

"יש להט"בים בכל מקום, בכל עדה, בכל דת ובכל מקום שבו יש אנשים", אומר קלמן. "בסביבות 10% מהאוכלוסייה הם להט"ב, ואת האנשים האלה אנחנו רוצים להביא לפעילות כדי לשנות, אחת ולתמיד, את מצבנו ולהשוות את זכויותינו". 

בניגוד למצופה, קלמן לא שופך את זעמו על ממשלת נתניהו. אולי להפך. הממשלה הזו, הוא אומר, העבירה תקציבים רבים לענייני להט"ב, ויש בה בפעם הראשונה חבר קואליציה שהוא הומו גאה מחוץ לארון (ח"כ אוחנה). העניין הוא שזה לא מספיק. יש לנו כוח לשנות את זה, אם רק ניזום ונרצה. כרגע מגייסים כסף, אחר כך תגובש התוכנית, המפלגה הזו אמורה להיות הכי טכנולוגית בישראל ולהעביר את החיים הפוליטיים לעידן הדיגיטל. עד כמה זה רציני? רק ימים יגידו. או קלוגהפט.

4 שיטת נתניהו 

החיבור בין ציפי לבני לאבי גבאי טוב לשניהם. המילה טוב גדולה על המהלך הזה בכמה מספרים. אולי עדיף להשתמש ב"הכי פחות רע". לו הייתה לבני עוזבת עכשיו את המחנה הציוני, אפקט הספינה הטובעת היה מתעצם, וגופתו הפוליטית של גבאי הייתה נפלטת לאיזה חוף טרשים נטוש באישון לילה. בשורת הישארותה אולי לא תתניע מומנטום טוב, אבל אולי יש בכוחה לעצור את המומנטום הרע. 

למרות התמיכה שלה זכה המהלך כלפי חוץ, בתוך החדרים השועלים הקטנים מחבלים בכרמים ומקטרים על השריונים שקיבלה לבני. מכיוון שגבאי ולבני מעוניינים להתחבר עם פלטפורמות נוספות ולהמציא מיזוגים חדשים שיביאו בשורה כלשהי, יכול להיות שברשימת המחנ"צ לכנסת הבאה יהיה למפלגת העבודה רק מקום אחד: המקום הראשון. כל השאר ישוריין. מצד שני, כרגע הסקרים לא ממריאים, אז המריבה היא על עורו של דוב שטרם ניצוד וכפי שהדברים נראים עכשיו, טובים הסיכויים שיצוד את ציידיו. בינתיים לבני תהיה יו"ר אופוזיציה תקיפה וטובה, יש לה אג'נדה ויש לה אידיאולוגיה, והיא יודעת לדבר על נתניהו וכל זה יכול להיות מרענן, כי עונת הבחירות לפנינו.

איך אני יודע? כי כחלון שר האוצר נמצא בקמפיין מתמשך. שלטי החוצות שלו טורדים את העין כבר שנתיים, אבל השבוע הוא הכה את כולם בתדהמה. בעוד החברים נתניהו וליברמן מתקוטטים על התואר "מר ביטחון", מלאה הארץ בשלטי חוצות שבישרו "כחלון. הביטחון שלך". זה קרה חצי דקה אחרי הדלפת הסקופ המהדהד שבו התבשר עם ישראל כי האוצר מעביר 30 מיליארד שקל לטובת מיגון מאסיבי של כל האזרחים נגד כל הטילים האפשריים, מכל הטווחים, כל החימושים וכל הזמנים. שהחיינו.

מדובר בפייק מוחלט. לא 30, לא מיליארד, לא מניה ולא מקצתיה. מי שיחפש את עבודת המטה שאמורה הייתה להיות באוצר, או במשרד הביטחון לקראת מבצע אדיר כזה, לא ימצא. אין עבודה, אין מטה, יש הכרזת בחירות ושלטי חוצות ושני טילים סוריים שנופלים לכנרת. כחלון למד את שיטת נתניהו: מוצאים משהו מפחיד, מגבשים פתרון (דמיוני) ורצים קדימה. בעיקרון, זה אמור להצליח.

5 היום שאחרי 

במערכת הביטחון מתכוננים ליום שאחרי אבו מאזן. אף אחד לא באמת יודע מה יקרה ביום הזה. השאלה היא אם מישהו יודע מתי היום הזה יגיע. התשובה מפתיעה. מניתוח כל המידע שנאסף על מצבו הבריאותי של אבו מאזן בידי מי שמכונים ה"דיפלומטים המערביים", המקורבים והקרובים למיניהם, מתקבלת תמונה לא מעודדת מבחינתו של הראיס.

הדעה הכללית היא שלאבו מאזן יש סרטן. עד כמה חמור מצבו? אין לדעת. ברגעים כאלה צריך להיזכר בגסיסתו של אסד האב, שנמשכה עשור וחצי, ובאחד בשם חוסני מובארק, שפואד הספיד לפני שנים אבל הוא עדיין חי ובועט. בניגוד לפואד, למשל.

bencaspit5@gmail.com