זו רק הערכה, אבל אפשר להניח שהרמטכ"ל גדי איזנקוט, שהחל כבר את הספירה לאחור לתום כמעט ארבע שנות כהונתו, בעוד חמישה חודשים, אומר לעצמו בימים אלה: "שייגמר כבר הסיוט הזה". 

אם לא די באיום המלחמה בעזה, בהפרות הפסקת האש של חמאס ובתעלולי בלוני התבערה שלו, שאחד מהם כבר הגיע עד באר שבע, ובאי־הוודאות בצפון וסכנת התבססות איראן בסוריה, ניחתה עליו ועל צה"ל מכה נוספת, מבית: משבר חוק הלאום. כמו בפרשת אלאור אזריה, שבה נאלץ איזנקוט להדוף את הריקושטים מיריות הפוליטיקאים, גם כאן מצא עצמו הרמטכ"ל נאלץ להרגיע במו ידיו את מרד הדרוזים. צה"ל קיווה שחשרת הסופה של החוק תעבור מעליו, אך זו הייתה תקוות שווא. החוק שפוגע בכל המיעוטים בישראל – דרוזים, מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים וארמים, קומם עליו במיוחד את הדרוזים, ובצדק. 

מאז קום המדינה מדבר הממסד הביטחוני והפוליטי גבוהה גבוהה על "ברית דמים" ו"אחוות לוחמים", אך בעת המבחן נותן ידו לחוק ציני, פרי לאומנות ימנית־דתית, שכל תכליתה להדיר, להשפיל ולקדם את האינטרסים הפוליטיים הצרים והעלובים של מי שכל רצונם הוא לשרוד בשלטון, ולעזאזל הממלכתיות.

אם נעשה הנחה למנסחי החוק בראשות בנימין נתניהו, שחייו ניצלו בעבר בזכות לוחם דרוזי, ולח"כ אבי דיכטר, שבתקופת שירותו בסיירת מטכ"ל ובשב"כ הכיר את תרומת הלוחמים הדרוזים, נאמר כי הם לא חשבו מספיק על משמעות החוק. אבל במקרה כזה אנחנו מגמדים את תבונתם. סביר יותר להניח שהם חשבו שהעם הדרוזי, כמיעוט סתגלן במדינות המזרח התיכון שבהן הוא חי ומסתופף בצל השליטים, יבליג גם הפעם. כך או כך, התברר לנתניהו ולשותפיו שתבונתם והציניות שלהם מאותגרות עתה. הם לא העריכו את עוצמת הסערה שאנו מצויים רק בתחילתה.

וכך מצא עצמו הרמטכ"ל כמי שמעשי ידיו בשבח הממלכתיות הישראלית טובעים בים. הזעם בעדה הדרוזית ממאן לשכוך. הוא חלחל מן האזרחים, שלא מעטים מהם שירתו בכוחות הביטחון למיניהם - צה"ל, מוסד, שב"כ, יחידות מיוחדות, משטרה ושירות בתי הסוהר – אל החיילים ומשרתי הקבע. התסיסה מבעבעת והביטוי באמצעות פוסטים בפייסבוק של שני קצינים זוטרים משרתי קבע דרוזים, שהביעו מחאה פוליטית, בניגוד לפקודות הצבא, הוא רק קצה הקרחון.

לאחר התייעצויות עם עמיתיו במטכ"ל נאלץ איזנקוט לפרסם הודעה המיועדת להרגיע את הרוחות. הוא קרא לחיילים ולמפקדים בצה"ל "להותיר את הנושאים הפוליטיים השנויים במחלוקת מחוץ לכותלי הצבא”. בהודעתו הוא מדגיש את המובן מאליו: "כצבא עם ממלכתי, שייעודו שמירה על ביטחון תושבי ישראל וניצחון במלחמה, אנו מחויבים לשמירה על כבוד האדם, ללא קשר למוצא, דת ומגדר. כך היה וכך יהיה תמיד. התחייבנו כי האחריות המשותפת ורעות הלוחמים עם אחינו הדרוזים, הבדואים ויתר בני המיעוטים המשרתים בצה"ל, ימשיכו להוביל את דרכנו".

אבל לא בטוח שהניסיון של איזנקוט לנקות את השטח לאחר ההשתוללות של הפוליטיקאים הציניים וחסרי האחריות הציבורית תבלום את הסופה. אפשר שמאמץ של הרמטכ"ל דומה לזה של הילד מהסיפור ההולנדי, שהניח את אצבעו בסכר שנפרץ.