כואב מאוד לראות את הפגיעה שחשים לוחמים דרוזים מסוימים נוכח חוק הלאום. הם מבטאים את הפגיעה באופן שובר לב. כל חוק הלאום לא היה שווה אם מסתבר שהוא גורם לתחושת פגיעה כזו בדרוזים ובדרוזיות. לא הכל אנחנו שומעים, והייתי רוצה לעבור בית בית ביישובים הדרוזיים כדי לשמוע את כל הקולות ולנסות להסביר לאלה מקרב הדרוזים שנפגעו עד כמה היהודים בישראל לא התכוונו ולא מתכוונים לכל סוג של אי־שוויון ביחס אליהם.
בעיני, לא די בכך שהדרוזים יהיו שווים ליהודים בישראל - אנחנו צריכים לחבק את העדה הזאת כל כך, עד שכל מי שייכנס ליישוב דרוזי יפער את פיו בתדהמה מול רמת הטיפוח שתקציבי ישראל המיוחדים לפינוק הדרוזים יצרו שם. שהעיניים ייצאו לכולם כאשר הם יראו מה היהודים יודעים לעשות לידידים שלהם.
העדפה כזו עדיין לא קרתה. עם זאת, אין ספק שהיחס של היהודים בישראל לדרוזים הוא של אהבה ואחדות אמיתיות. חוק הלאום לא התכוון לפגוע ביחס הזה, אבל אין מה לעשות נגד תחושות של אותם קצינים דרוזים, שאחרי פרסום החוק לא מרגישים את אותה הזדהות בהצדעה לדגל או בשירת ההמנון. כאשר הרמטכ”ל נזעק להצהיר שאת המחלוקת הפוליטית סביב החוק יש להשאיר מחוץ לצבא, הוא כנראה זיהה בעיה אמיתית.
העדפה כזו עדיין לא קרתה. עם זאת, אין ספק שהיחס של היהודים בישראל לדרוזים הוא של אהבה ואחדות אמיתיות. חוק הלאום לא התכוון לפגוע ביחס הזה, אבל אין מה לעשות נגד תחושות של אותם קצינים דרוזים, שאחרי פרסום החוק לא מרגישים את אותה הזדהות בהצדעה לדגל או בשירת ההמנון. כאשר הרמטכ”ל נזעק להצהיר שאת המחלוקת הפוליטית סביב החוק יש להשאיר מחוץ לצבא, הוא כנראה זיהה בעיה אמיתית.
כל מה שאמרתי כאן על היחס הראוי מצד היהודים בישראל כלפי הדרוזים תקף גם כלפי ידידי ישראל האחרים. הצ’רקסים, למשל, עדה נוספת שחייה וחיי היהודים שזורים באהבה וברעות לוחמים. ליהודי ישראל (והעולם) יש אחים לנשק גם בקרב ערבים נוצרים תומכי ישראל ובקרב אף ערבים מוסלמים. המדינה הזו היא המדינה שלהם, הם מבטאים זאת בשירותם בצבא ובהזדהות עם המדינה היהודית בדרכים אחרות. זו המדינה שהם אוהבים, ולא רק אוהבים לחיות בה.
חוק הלאום חטא מאוד לתיאור רגש האהבה האמיתי של רוב היהודים אל ידידיהם. קראתי את החוק. הוא לא מסתיר את העובדה שישראל היא מדינת העם היהודי, אבל ממתי עובדה זאת הייתה סודית עד כה? ייתכן שצריך להיזהר ביישום ובפרשנות החוק הזה בעתיד, אבל כך ואחרת ניתן ליישם ולפרש גם חוקים רבים אחרים, ולא כל פרשנות לחוק מנוצלת לעשיית רע. מובן גם שנושאי שוויון האדם מכוסים ומעוגנים עמוק בחוק יסוד ישראלי חזק אחר: חוק כבוד האדם וחירותו.
אני שומר על קשר רופף עם רגדה, צעירה ערביה נוצרייה שהתגייסה לצה”ל ביוזמתה. בירכתי אותה לגיוס. לפני כשנה בירכתי אותה לכריסמס. היא כבר משוחררת. “אבל אני עושה מילואים”, אמרה. פעם היא התבטאה כך על עצמה ועל שכמותה: “אנחנו נוצרים ישראלים, מכוסים בכחול־לבן בלב ובנשמה”. אתמול ניהלנו שיחה ארוכה על התחושות שלה מול חוק הלאום. “בתוך הלב זה פוגע”, אמרה לי, “זה קורע, לא רק פוגע”.
מה עושים עכשיו כדי שהיא, וגם הדרוזים, הצ’רקסים, המוסלמים המשרתים בצה”ל, ובעצם גם הערבים שחיים בסימביוזה איתנו בבתי החולים, בתי המרקחת ובעוד עשרות תאי חיים משותפים שבונים יחד את הגוף הישראלי החזק, לא ירגישו פגועים? צריך למצוא לכך תשובה ומהר.