בבוקר יום ראשון איתמר שלנו התגייס לצה"ל. נפרדנו ממנו בגבעת התחמושת, על רקע המנוני קרב עליזים ודגלי ישראל מתנופפים, וחזרנו הביתה בדממה כבדה. מעיקה. כל תיאור רגשי יישמע כמו קלישאה, אז אטול הלוואה קלה מספר הספרים. אתה לוקח את בנך אשר אהבת וגידלת וטיפחת במשך 18 שנה ואז מעלה אותו... למיניבוס, בדרך לגוף היררכי ענקי, שבו הוא רק מספר אישי אחד מני רבים, בדרך לשירות קרבי שעלול להעמיד בסכנה את גופו ואת נפשו. זה אקט כמעט לא אנושי. מנוגד לכל אינסטינקט הורי. אבל אנחנו עושים את זה כי אין ברירה. כי זה צורך בסיסי של המדינה שבה אנחנו חיים, בלי קשר להשקפה פוליטית. וכי כולם עושים את זה. לא ככה?

ממש לא ככה. פחות ופחות אנשים בסביבה הקרובה שלי עוברים את החוויה הזו. גם כאלה שמגדלים בנים זכרים בריאים שכבר חצו את גיל 18. כל אחד וסיפורו, כל אחד וסידורו. לבן שלי נקבע בתחילה פרופיל לא קרבי. הוא נלחם כדי להעלות אותו, והצליח. לא עודדנו אותו בכך, וגם לא ניסינו למנוע ממנו לעשות זאת. היינו חצויים בעצמנו בין הרצון החזק שלו ובין הנוחות שלנו. הרי הפרופיל המקורי שלו היה עשוי לסדר לנו שלוש שנים שקטות. אבל הוא בחר מה שבחר, ואני גאה בו מאוד. וגם יודע, כחייל קרבי בדימוס, ששירות מהסוג הזה מתגמל אותך בהרבה מאוד דרכים לא מדידות. בביטחון העצמי, בתחושת הסיפוק והעניין ועוד.

ובכל זאת, מהזווית ההורית שלי אני לא יכול שלא להרגיש - יותר מתמיד - בחוסר ההגינות המוחלט שמייצרת סוגיית השירות בצבא. כי שירות ביחידה קרבית הוא ההקרבה האזרחית הגדולה ביותר שישראלי יכול להקריב. אתה משרת שלוש שנים, שלא עוזרות במאום לעתידך החומרי (בניגוד ליחידות כדוגמת 8200, שמראש מנווטות אותך לעשירונים העליונים), משקיע מאמצים אדירים בתנאים קשים, חשוף לסכנות רבות ומגוונות ומעמיד את משפחתך במתח ובחששות מתמידים. עם כל הכבוד לעזרה לנזקקים, השתתפות בהפגנות וכו' (ויש כבוד), אין שום פרופורציה בינן ובין שירות קרבי במדד ההקרבה האישית. וכשאתה מביט סביב, ומגלה שכבר מזמן לא מדובר בחוויה קולקטיבית, אי אפשר שלא לחוש בתסכול.

על החרדים כמעט מיותר לדבר בהקשר הזה. העובדה שהם לא משרתים בצבא ובאותה נשימה מנסים לכפות עלינו אורחות חיים דתיים הייתה ועודנה מקוממת. אבל להגנתם אפשר לומר ששירות צבאי מהווה בעיה אמיתית עבורם. בכלל, הייתי מוותר על המאבק האינסופי לגייס אותם וממיר אותו בדרישה לגיטימית ומעשית לשירות לאומי.

אבל מה אומר ומה אגיד על אחי החילונים, בייחוד אלה שמגיעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית? אני עושה כאן הכללה גסה כמובן, שתחטא ללא מעט אנשים. אבל בניגוד למודיעין, עירי, שבה הגיוס ליחידות קרביות הוא עניין שכיח (ואפשר לאפיין את הפרופיל הפוליטי של מרבית תושביה כמרכז), הרי שבמילייה היצירתי והשמאלני בעליל שלי אני מכיר הרבה פחות אנשים ששירתו בעצמם ביחידות כאלה, או שלחו אליהן את בניהם. עובדה שגם מייצרת ריחוק רגשי שלהם מהצבא, ומאפשרת להם להשתמש בביטויים כמו “רוצחים" ו"קלגסים" כלפי חיילים, שאמורים להיות הילדים של כולנו.

האנשים האלה הרי יודעים, בסתר לבם, שהיכולת שלהם לשבת פה בניחותא, לקטר על כל מה שקורה במדינה ולהשמיץ ללא הרף את מערכת הביטחון, מתאפשרת הודות לאותם חיילים קרביים ששומרים עליהם. אבל הם מעדיפים שאת העבודה המלוכלכת יבצע מישהו אחר. הם עוטפים את האנוכיות שלהם בטיעונים אידיאולוגיים בנוסח “למה שהבן שלי ישרת מטרות של ממשלה כל כך פאשיסטית ומושחתת", אבל אם חייל חובש כיפה יסרב פקודה בפינוי יישובים, הם יהיו הראשונים שיזדעקו על פגיעה בדמוקרטיה ועל פוליטיזציה של הצבא. הם בעצם נטשו את המאבק על אופי הצבא והמדינה כולה לטובת השקט הנפשי שלהם. ועכשיו אני חייב לסיים כדי לבדוק מתי הבן שלי “נראה לאחרונה" בוואטסאפ. המלאכה היחידה שאני כשיר לה כרגע.




על הסכין

1. באותו הקשר, הרבה אנשים לועגים לדיבור על “ברית דמים" בינינו ובין הדרוזים, וטוענים שמגוחך לדבר על אחווה בין העמים רק משום שהדרוזים משרתים בצבא. ואני אומר - אולי זה פשטני, אבל הכי נכון בעולם. מי שמוכן לסכן את עצמו עבור המדינה ולהקדיש לה שנים יקרות מחייו ראוי ליותר פריבילגיות ממי שלא.

2. מירי רגב כבר הרגילה אותנו למבוכות, אבל נדמה שהשבוע נרשם שיא חדש. היא פרסמה פוסט שבו טענה ש"הבלתי רשמיים" היה הסרט הישראלי הראשון שפתח את פסטיבל ירושלים, והכל בזכותה כמובן. בפועל, בעבר כבר פתחו את הפסטיבל שישה סרטים ישראליים. טעות שמעידה על זלזול מוחלט בעובדות ובמה שנקרא פעם האמת.

3. מה עומד לקרות לטלוויזיה החינוכית? מרביתכם בטח סבורים שעם סגירתה ייעלמו ויופסקו כל תכניה. אבל המציאות שונה. תוכני הילדים והארכיון יעברו לערוץ ילדים חדש של התאגיד, שישדר 24 שעות ביממה. מי שכן ייפגעו יהיו עובדי החינוכית ותוכניות האקטואליה. המאבק שלהם לגיטימי, אבל הוא שונה לגמרי ממה שמוצג בתקשורת.