באחד מפרקי "האחיות המוצלחות שלי" יושבות האחיות וצופות בעיני עגל בפרשנויות בטלוויזיה, עד שאחת מהן שואלת אם מישהי מבינה על מה מדובר בכלל. צריך לתת מדי פעם את תקציר הפרקים הקודמים, היא מסכמת, כמו למשל מי אלה חיזבאללה ומה הם רוצים מאיתנו. 

מצחיק, אבל באופן דומה, השבוע הגיעה אלי באחת מקבוצות הוואטסאפ הצעה להצטרף לעתירה לבג"ץ נגד חוק הלאום, רצופה במילים נרגשות על ערכים וסולידריות, אבל נטולת טיעון ענייני אחד. שאלתי מה הטיעון לפסילה ומה הסיכוי שבג"ץ יפסול, וקיבלתי גשם תגובות נסערות על דמוקרטיה ועתיד ומגדר, והתרשמות מביכה שגם אנשים אינטליגנטים לא באמת מבינים לעומק את מהות הסערה. 

רבים היום לא יודעים לתאר את המצב בצורה קרה, הגיונית, משפטית, עובדתית, ומצטרפים אוטומטית לדעה הרווחת בסביבתם, ומאמצים חלקי טיעונים ששמעו כהצדקה לדעתם. גם השבוע החולף ייצג נאמנה את הקקופוניה שבה אנו חיים. באיזו מהירות כל נושא הופך למאבק אימתני בין שני קטבים, טעונים בשלל תיאוריות קונספירציה זה על זה, שמטפסים בדילוגים זריזים על העץ כדי לנהל מלחמת חורמה על צמרתו, בעוד מרבית העם עומד למטה ולא ממש מבין. אז במסגרת חיבתנו לחוקי יסוד, הנה הצעה לכמה חוקים אחרים שאולי ישנו את התופעה הבזויה הזו.

1 חוק ההקשבה: מי שמקשיב לתוכניות אקטואליה ופודקאסטים שעיתונאים מכובדים משתתפים בהם, יודע עד כמה זה הפך בלתי נסבל. בכלי תקשורת רבים פשטה תרבות ויכוח של 100% השמעה ו־0% הקשבה. ככל שהדובר "דעתן" יותר, כך הוא משתיק יותר, מתפרץ, מבטל, ומשתמש בכישוריו רק כדי לפסול לחלוטין את דברי חברו. האם מישהו עדיין מקשיב? נראה שה"מקשיבים" הם אלה שמדברים קצת יותר בנימוס, אף שגם הם הגיעו לדיון מתוך מטרה לפסול ולא מתוך מטרה להבין את הצד השני, או חלילה ללמוד משהו שאולי, במקרה מאוד קיצוני ובלתי סביר, הם עדיין לא יודעים. 

כשכל אחד מגיע עם תשובות שנועדו להישלף כנגד התשובות האוטומטיות של הצד השני, זה לא דיון, אלא שני נרקיסיסטים שבאו להתרברב כשהם מצוידים בפה ענק ובאוזניים אטומות. זו תרבות אגרוף, לא דיון מפרה וקונסטרוקטיבי.

2 חוק איסור ההוקעה: אחת המניפולציות השכיחות שאימצנו היא ההוקעה הגורפת - של "הסמול" או "הדתיים" או "הערבים" או "הימין" או סתם "המדינה". כל דעה שמגדירה מגזר שלם באחת המילים הללו, ברור שתהיה כוללנית, שטחית, מתסיסה, וקרוב לוודאי גם מאוד לא מדויקת. ההוקעה היא לכאורה כלי שבעזרתו תוכיח שעמדתך היא הנכונה, כי האחרים פסולים מראש, אבל גם היא לא קונסטרוקטיבית. לכאורה, אני מבדל את עצמי לטובה כשאני מוקיע מישהו אחר, אבל זה לא באמת עובד כשכולם מוקיעים מכל הכיוונים.

ראשית, כי מי שמבקרים אותו כל הזמן מפסיק להקשיב לביקורת, משום שברור לו שיחטוף בלי קשר למה שיעשה, אז למה להתאמץ? שנית, כי מי שמוקיע כדי לשגות באשליה שככל שהאחרים "רעים" יותר הוא "טוב" יותר, עדיין חי באשליה. הוא לא משכנע אלא מפלג, ויוצר לעצמו סיפור אישי שבמסגרתו הוא "טוב", אבל רק בתודעתו שלו.

3 חוק הדרת נבחרי ציבור מהרשתות החברתיות: בואו ניזכר לרגע בגעגוע בתקופה שלפני בחירות 2013 וביאיר לפיד שהיה הראשון לגלות את נפלאות הפייסבוק. ככותב אהוב ופופולרי, הדף שלו התמלא במהירות בעוקבים, והעיתונות התפלצה על שבחוצפתו הוא יוצר קשר ישיר עם הבוחרים במקום להתראיין. הנה עברו להן כשש שנים, ומרבית הפוליטיקאים בישראל אימצו ושכללו את השיטה. ההאדרה העצמית שמתיימרת להיות אמינה בגלל ה"תשקורת", והעקיצות ההדדיות המוחלפות חדשות לבקרים בין עיתונאים שאמורים להיות אובייקטיביים לבין פוליטיקאים שאמורים להיות ישרים, הפכו את השיח הדמוקרטי לקרקס. 

היום, דווקא לפיד הוא מי שבאופן יחסי משתמש באמצעי הזה במשורה. השאר איבדו כל רסן. הם מנצלים את חסינותם כדי להטיח האשמות בוטות ומופרכות ולהתחמק מכל ביקורת ושאלה. נבחר ציבור לא יכול להתראיין רק כשבא לו. לדוגמה: מתחילת הקדנציה - פרט לסבב ראיונות שבהם הסביר כי התאגיד חמק לו בצוק איתן - ראש הממשלה לא נתן ראיונות לתקשורת בישראל, חוץ מלערוץ 20, ערוץ לגיטימי אבל עם רייטינג של 1%־2%. נוצר פה מצב בלתי הגיוני, שבו כנראה צריך לחוקק חוק שעל ראש הממשלה לתת ראיונות לכל אמצעי התקשורת המרכזיים לפחות פעם בשנה, בין אם הוא אוהב אותם ובין אם לא (בפרט כשהממשלה יוזמת חוק יסוד שיש לו משמעויות כלפי כל אזרחי המדינה). מה קרה לצורך לשכנע ולהגיע להסכמות? ויתרנו על זה לגמרי בעידן הרשתות החברתיות?

4 חוק הגדרת הקיצוניים: הרשות לביטחון הפנים בגרמניה סופרת את האזרחים הקיצוניים. המספר כולל פעילי ימין קיצוני, שמאל קיצוני ואסלאמיסטים. ההגדרה אינה פוליטית, היא עניינית. במסגרתה, עולה כי בשנה האחרונה גדל מספר הקיצוניים ב־9%, וזה מדאיג. אולי גם ישראל צריכה לאמץ את הספירה הזאת, ולהשיג הסכמה רחבה להגדרה של "מיהו קיצוני". חלק מטיעוני המחנות אצלנו הוא: "חייבים לבחור באחד המחנות, זה לא זמן לעמוד מנגד ולא לנקוט עמדה". אבל זו בדיוק הבעיה.

לרוב, שני המחנות הקיצוניים טועים. הצורך הוא לא לבחור באחד מהם, אלא להפריד בין הקיצוניים לשפויים, ואז לקיים דיון נורמלי ובונה בין השפויים, ולהזיז את הקיצוניים בחזרה למקומם הטבעי - לקצוות. כל מי שמאזכר את גרמניה של שנות ה־30 כדוגמה למשהו, שוכח שהנאציזם צמח כנגד הקומוניזם. כלומר, היה צורך לבחור בין שני קטבים - הקומוניסטים והנאציונל־סוציאליסטים, ובעת משבר, ראינו מי נבחר. לכן כל מי שאומר ש"זו מלחמה וכל אחד חייב לבחור צד", מפספס את הפואנטה. הדחיפה לבחירה באחד הקטבים היא המסוכנת. הבחירה האמיתית צריכה להיות בין הקיצוניים לשפויים.

# # #

אם למדנו משהו מחוק הלאום זה שכשאין הסכמה רחבה, אין יציבות, כי תגובת הנגד תהיה חזקה. נתניהו טעה בכך שלא ביקש להגיע להסכמה אלא העדיף את הניצחון. תמונת המראה היא של אלה שמכשירים כל קיצוניות - מתנחלת, דתית או שמאלנית - בשם המחנה כולו. מה שכן, יש צד חיובי - חיבוק עז מכל עבר למגילת העצמאות. אם בסופו של דבר החוק יבוטל ונוסח המגילה יעוגן בחוק - כולנו נרוויח, גם מהמריבה. 

מגילת העצמאות היא מסמך היסטורי, כי היא הושגה בעקבות הסכמה רחבה, כל ילד ישראלי מתחנך עליה, והגיע הזמן לקבל אותה כפי שהיא, במלואה. שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, לצד זה שכולנו נקבל את העובדה שישראל היא מדינת הלאום היהודי.

הכותבת היא מחברת הספר "כפיות"
 

tguvot@maariv.co.il