בעוד כשלוש שנים יצטרך עם ישראל לבחור נשיא חדש סוף־סוף. הרעיון הטוב ביותר במקרה כזה הוא: הנשיא החדש יהיה דרוזי. זה אפשרי וזה אפילו קל, כל מה שצריך הוא מועמד דרוזי מתאים, וכאלה יש רבים. משום שחברי הכנסת הם אלה אשר בוחרים את הנשיא, צריך רק שחברי הכנסת יצביעו עבורו. תמיכת הקואליציה חשובה, וקשה להאמין שאם יהיה מועמד דרוזי, לא יצביעו עבורו גם מהאופוזיציה. אולי החרדים לא (בעצם מדוע לא? מה אכפת להם?), אולי עלינו להוריד מחשבון התומכים בנשיא דרוזי את חברי הכנסת הערבים, אבל בעצם מדוע שהם לא יצביעו עבור מועמד ששפת האם ושפת הבית שלו ערבית, והוא איננו יהודי?

על פי הגדרות מסוימות, הדרוזים הם ערבים, לכן טבעי שמועמד דרוזי לנשיאות יזכה בתמיכת המפלגות הערביות. אני יודע, יש בלבול בין דרוזים לבין ערבים בחברה הישראלית. לא שכחתי את היום שבו העברתי קורס תקשורת במחנה תנועת הנוער הלאומי באביאל, שבו היו גם בני נוער דרוזים, ואת הרגע שבו באה אלי אחת החניכות היהודיות ואמרה לי, נרגשת ונסערת: “הדרוזים בוכים. קראו להם ערבים”.

הבלבול הזה בהגדרה הוא גם יתרון, כי נשיא דרוזי יכול להיות מייצגם של כל הלא יהודים התורמים למדינה באהבה: צ’רקסים, בדואים וערבים נוצרים ומוסלמים.

נשיא דרוזי הוא רעיון שגם ייתן צידוק מחודש למוסד הנשיאות שכל כל הרבה פעמים נשמעו דרישות לבטלו. זה אכן מוסד שקצת קשה להסביר את התקציב שהוא בולע. בימי רובי ריבלין, רעיון הנשיאות הפך להיות מוטל בספק על ידי חלקים בציבור הישראלי, אם כי הוא זוכה לתשואות שוברות קירות בכל אולם מלא באנשי שמאל כאשר הוא מופיע שם. ראיתי בעיניי.

גם כהונת שמעון פרס הבינלאומי גרמה למחלוקות בשאלת נחיצות הנשיאות, שלא לדבר על תקופת נשיאותו של משה קצב. תפקיד הנשיא כרגע כל כך מעורפל, שהתשובה הטובה ביותר לשאלה האם אנחנו צריכים אותו היא הביטוי החד־פעמי בקסמו של הנביא חבקוק: “הִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ”.

תפקיד הנשיא הוא טקסי בלבד, ולכן הצעתי פעם שיבטלו את הבחירות לנשיאות ויעברו לשיטה מוצלחת יותר: הגרלה. כל אחד מתושבי המדינה יוכל להיות נשיא לשבוע, אם יעלה בהגרלה. האזרח הזוכה בנשיאות המדינה לשבוע ייכנס לבית הנשיא ביום ראשון בבוקר, וביום ראשון הבא אחריו יעשה צ’ק אאוט ונשיא חדש ייכנס לבית הנשיא. באותו שבוע יעשה הנשיא שזכה בהגרלה את כל תפקידי הנשיא, כולל קבלת כתבי אמנה של שגרירים ואפילו מתן חנינות. זה רעיון כל כך טוב, וכל כך דמוקרטי, עד שאין לי ספק שהוא לא יתקבל.

מצד שני, הרעיון לבחירת נשיא דרוזי הרבה יותר מעשי ויש לו סיכוי להתממש. למעשה, הרבה דברים ימצאו את תיקונם והכל יהיה נכון ובהיר אם ישראל תבחר נשיא דרוזי. את הרעיון הזה לא הגיתי כאן ועכשיו ומהר כדי להשקיט את כאב הדרוזים והאזרחים הלא יהודים האחרים, בעקבות חוק הלאום. כתבתי זאת כבר לפני שנים רבות במאמר. אמרתי זאת גם בפגישות פומביות או פרטיות עם דרוזים.

כשחזרתי עכשיו שנית אל הרעיון, גיליתי שלא מדובר רק במחשבה פרועה שלי שהקורא לא יודע אם נכתבה בהומור ובתאוות מקוריות, או שמא מדובר בהצעה רצינית. מצאתי ידיעה קטנה שפורסמה בעיתון “דבר” בשנת 1973, מאת יואל דר, ובה מדווח כי הירחון הדרוזי “אל־הודה” מציע לבחור באזרח דרוזי לכהונת נשיא המדינה. כך ממשיכה הידיעה, מיום שני, 19 במרץ 1973: “בגיליונו החדש, שהופיע אתמול, אומר ‘אל־הודה’, כי בחירתו של דרוזי לתפקיד זה תזכה להד עצום בישראל ובמדינות ערב, ותשרת את ישראל יותר מ־100 שגרירים ותחנות שידור”.

הידיעה מתארת כי ב”אל הודה” כתוב: “יש לדרוזים כל הסגולות הדרושות לתפקיד: אהבה לישראל והכנסת אורחים”. יואל דר, סופר “דבר”, מסיים את הדיווח שלו בהערה פסימית: “נראה כי בעל המאמר יודע שהסיכוי לקבלת הצעתו אפסי, ואולי משום כך הוא מכתיר את מאמרו בשם ‘דברים גלויים או חוצפה?’”.

מה פתאום חוצפה? אולי לפני 45 שנה, בתקופה שבה הופיע המאמר והופיע “דבר”, זה נשמע רעיון חצוף. היום זה רעיון מצוין. ממש לא חסרים מועמדים דרוזים ראויים. חבל לי שנעים עריידי איננו עוד בין החיים, אבל כל כך הרבה דרוזים אחרים מתאימים למשרה הזו. בוודאי לא פחות מריבלין, קצב או כל פוליטיקאי אחר מבין הפוליטיקאים שלנו, שבטח כבר עכשיו מתכננים איך ליהנות ממנעמי הכהונה הרמה הזו לעת זקנה.