האם זה חום הקיץ המתלהט, שמלהיט אצלנו כל כך את הרוחות? האם אלה הטמפרטורות שהמריאו לשיאים גבוהים, שמחממות את השיח הציבורי? האם לקינו במכת חום קשה, שגורמת לנו לאבד עשתונות, להתגולל בברוטליות איש על רעהו, בלי שכמעט נשמעים בפומבי דברי טעם ונועם?


פעם, היה מי שהציע להחליף את שם המדינה מישראל ל”הפגניסטן”. זה היה בימים של הפגנות ומרי ציבורי. בעל הזכויות על השם היצירתי הזה לא חזה כי יבואו ימים “חמים” יותר, שיצדיקו עוד יותר את מתן השם הזה למדינתנו. באפגניסטן, כידוע, מתפוצצים מחבלים מתאבדים ומכוניות תופת, ואילו ב”הפגניסטן” – אנחנו רק “מתפוצצים” איש על רעהו, מחנה על מחנה, בדברי זעם חריפים ותוקפניים, חיים מהפגנה להפגנה. 


מאז ומתמיד הצטיינו בשיח מוקצן, קולני, במאבקים פוליטיים סוערים, בלי שזה מקשיב לזה, בלי שהאחד מאפשר לשני להשלים משפט. כך זה במיוחד בתוכניות המלל בטלוויזיה או ברדיו, אבל גם בתקשורת המודפסת נכתבים דברים חריפים באופן חסר תקדים. ברשתות החברתיות המצב חמור בהרבה. בפייסבוק אין שום מגבלה על שפת ביבים והלשון המשתלחת.
 

כאמור, קל לתלות את ההקצנה של העת האחרונה בטמפרטורות שמתעלות אל מעל ל־30 מעלות. אולי. ואולם לא רק. איזה דיבוק הרסני מוליך אותנו – סופרים ופשוטי עם, מנהיגים ועיתונאים, פוליטיקאים ואקדמאים - לקרבות מלל בעל פה ובכתב, שבדמוקרטיה תוססת בוודאי יש לברך עליהם כל עוד הם מתונים ומכבדים. 
 

אבל אצלנו הדמוקרטיה משתוללת. גובלת באנרכיה. אין מחסום לפה, לעט ולאצבע.


שכנינו, שהדמוקרטיה היא מהם והלאה, כנראה תמהים על מחזות ההרס העצמי שמתגלים אצלנו, מוסיפים דלק למדורה, ששים על שרבים אצלנו עושים את מלאכתם: מגדפים את הממשלה בחריפות, מדביקים שמות גנאי למדינה, מאיימים לרדת, להחליף אזרחות, לא להתגייס, ונוקטים באלימות מילולית ואף פיזית. 
 

האם מדינת ישראל באמת עוסקת בעיקר? האם סדר היום שקובעים בעיקר אמצעי התקשורת שלנו הוא הגיוני? האם שכחנו להבדיל בחדשות בין עיקר לטפל, בין החשוב לחשוב פחות?

הפגנת חוק הפונדקאות. צילום: ללא קרדיטהפגנת חוק הפונדקאות. צילום: ללא קרדיט


השבוע שחלף הבליט שאלה קריטית זו במיוחד. ראו כמה תשומת לב מופרזת ניתנה לפרשת ברושי. כלום זה נושא שצריך לתפוס כותרות ראשיות? זה מה שצריך להעסיקנו יומם וליל, תוך הסחת הדעת מבעיות קריטיות, מאיומים שמתעצמים מעבר לגבולותינו?


ושבוע קודם לכן – מחאת הלהט”בים. יש לי במשפחה “מקרה” להט”בי. בתי היקרה זוכה למלוא האהבה וההבנה, כמו שכל חברי הקהילה הגאה ראויים להן, בשוויון מלא. 


אבל האם ייקוב הדין את ההר בנושא זה? ואז בא חוק הלאום, שבעיניי הוא אכן פגום, והמהומה רבה. התיקון לדעתי יבוא בחקיקת חוק יסוד: שוויון האזרחים, לא בטובות הנאה. כל אלה ואחרים הם נושאים שמותר וחשוב להתווכח עליהם - אבל דחילק, עד כדי זעזוע אמות הספים של הבניין הדמוקרטי? פחות התלהמות, פחות חסימות צמתים, פחות הקצנה בדיבור ובביטוי, יותר אחריות בביטוי ובמעש, גם מצד תומכי הממשלה וגם מצד מתנגדיה – זה מה שנדרש לנו בדחיפות, לבל נידרדר לתהום. 


והנה נתבשרנו כי בימים אלה נרשמה מפלגה חדשה בישראל, בראשות עדינה בר־שלום, עם מצע כובש לב. תאמרו, יופי, הדמוקרטיה חוגגת. 

השאלה היא, אם עוד מפלגה – זה מה שיביא מזור לחוליינו? לכמה מפלגות, שמבטיחות ואינן מקיימות, אנו זקוקים? כמה סיסמאות פוליטיות יפות צריך להשמיע, כאשר בפועל אין מאחוריהן ולא כלום? ומה מייחד מפלגה זו משאר המפלגות במרכז? טמפרטורות חמות אמרנו? יותר תחושה של בחירות מוקדמות, שמלהיטות את האווירה הפוליטית. 


מפלגה חדשה זה עוד ביטוי לפיצול המפה הפוליטית לקראת הבחירות לכנסת ה־21, לחוסר היכולת להתרכז בגושים גדולים, להתאחד על העיקר ולשמור על המאחד. גם באווירה כזו, שתלך ותתחמם, את מרב האנרגיות שלנו, כולנו – ימין ושמאל, חילונים ודתיים, יהודים ומיעוטים - צריכים לשמור למאבקים הקיומיים שאורבים לנו מעבר לפינה.