מאי 2003. אני בחופשה קצרה בפריז עם בתי בת ה־8 ופתאום טלפון מהעורך: “קיפניס, ז’ואל רובושון פתח מסעדה חדשה, נראה לך שתוכל להביא ביקורת קצרה?”. בירור קצר עם השוער במלון הבהיר שאכן כצעקתה: אחרי שנים שבהן היה השף האגדי מחוץ לתחום המסעדנות (להוציא מסעדה שפתח במזרח הרחוק), הוא חזר - היישר ללב הסצנה הפריזאית - עם קונספט חדש: “ל’אטלייה דה ז’ואל רובושון”, מעין טפאס־בר משודרג עם מראה אפלולי בגוני אדום ושחור שאינו מבקש להתהדר בשלושה כוכבי מישלן, אלא בקהל צעיר ואופנתי.


במקום השתרך תור ארוך מהמדרכה: שלוש שעות ארכה ההמתנה, ועלי להודות שבשעה האחרונה כל מה שקיוויתי לו הוא שיהיה בתפריט משהו שגם בת ה־8 תוכל ליהנות ממנו. הצרפתית שלי היא אפילו לא בסיסית, וגם אם במהלך השנים למדתי כמה מילות מפתח שאפשרו לי לקרוא תפריטים, קימטתי את מצחי מול תיאורי המנות, עד שהחלטתי לבסוף להזמין כמעט את כולן. משהו מהן – קיוויתי – יערב גם לחכה של הילדה. 


אלא שמתברר שלא רק מסעדה חדשה השיק רובושון אלא גם תדמית חדשה: הגאון הפרוע פינה את מקומו לדוד חביב שמחזר אחרי צרפתים בגילאי 30־40, כלומר, עם ילדים. הוא הבחין במבוכתי ופנה ישירות לילדה: “את אוהבת לאכול במקדונלס?” שאל. תרגמתי לה את השאלה, אבל בתוכי התכווצתי, חושש מנאום תוכחה מפי מי שהוא אולי השף הכי גדול בדורנו... אבל למשמע ה”כן” המבויש שלה, אורו פניו: “אם כך אני אכין לך המבורגר עם צ’יפס” פסק – ולתדהמתי (ולמען האמת גם לתדהמת עובדיו, שכן השף המהולל לא נהג לבשל במסעדה החדשה) הכין לה בתוך זמן קצר את מה שאני מניח שהוא הדבר הקרוב ביותר להמבורגר עם צ’יפס שיכול שף צרפתי להכין.


גם אני לא סבלתי: הפקדתי את גורלי בידי הסומלייה המופלאה שהחליפה לי כוס יין עם כל מנה שיצאה מהמטבח הפתוח. וכטוב לבי ביין ניסיתי להסביר לילדה את גודל המעמד: “השף הכי מפורסם בעולם הכין לך במו ידיו המבורגר!” - משפט שהיא לא התרגשה ממנו, אלא כחלוף כמה שנים, כשהיא כבר צמחונית.