פעם קראנו לזה “הודנה”. מאז המושג שודרג ל”הסדרה” והתרחב ל”הסדרה לטווח ארוך”, אבל בינתיים התברר בימים האחרונים שמדברים בכלל על “הסדרה קטנה”. אולי אפילו קטנה מאוד. וגם פורסמה התוכנית המצרית והמעורבות הקטארית וארבעת השלבים והנכונות למו”מ על החזרת גופות הלוחמים והאזרחים.

ובתוך כל המהומה הזו מסתתר לו פרט טריוויה קטן אבל מעצבן, נחבא אל הכלים אבל צועק: ישראל מנהלת מו”מ תחת אש עם חמאס. זו האמת, אין בלתה. אז בפעם הבאה שבנימין נתניהו יתייצב איפשהו, כפי שעשה עם סיום “עופרת יצוקה”, ויודיע לכם שאצלו זה לא יקרה כי הוא לא יבלום את צה”ל (“כמו ממשלת קדימה”), אלא יתן לו לנצח והוא יפיל את חמאס וירסק את הטרור וינקה את עזה וכו’ וכו’, תתפוצצו מצחוק.

ישראל, מעצמה אזורית אדירה, עם צה”ל הערוך כפי שלא היה 20 שנה (דברי הרמטכ”ל אתמול), עם הלוויינים והכטב”מים והננו והלייזר וכיפת ברזל והחמקן ו־8200 ומרכבה סימן 4 משודרג וחטיבת הקומנדו והצוללות, אין סוף צוללות עם יכולות; ישראל שהטיפה לכל העולם ושגריריו שלא מדברים עם טרור, שחמאס הוא ארגון מוקצה מחמת מיאוס ושלא מקיימים מו”מ תחת אש - ישראל עושה את זה כל הזמן, בלי להתבייש.
 

מי אשם? לא צה”ל. הצבא הוא קבלן ביצוע. תנו לו הוראה, הוא אמור להביא תוצאות. הצבא לא קובע מדיניות. אשם מי שאין לו מדיניות בעזה. מי שאין לו מושג מה יילד יום והוא יעשה הכל כדי לדחות את הלידה הזו. מי שהדבר היחיד שהוא רוצה זה לשמור על הקיים, להנציח את הסטטוס קוו, להגן בגופו על חמאס ולברוח מהחלטות קשות. אשם הוא מי שחושב (בצדק) שאפשר לרמות את כולם כל הזמן.
 

כדי לטפל בבעיית עזה צריך להחליט: או שכובשים אותה, מפילים את חמאס ומנקים את השטח; או שמחזירים את הרשות הפלסטינית לעזה תוך קידום הפיוס הפלסטיני ותוך ויתור על החזרת גופות הלוחמים בשלב הזה; או שאומרים לציבור (ולמשפחות השכולות) את האמת הפשוטה, הכואבת, שאין לנו מושג מה לעשות כי אנחנו בעיקר לא רוצים לעשות שום דבר.

הישועה לא תגיע מהשליח מלאדנוב, גם לא מהמודיעין המצרי ולא מהכסף הקטארי ואפילו לא מצוות השליחים המצייצים האמריקאי. ההחלטה צריכה להתקבל כאן, באומץ, על ידי מי שנבחר לצורך קבלתה. ימינה או שמאלה, אחורה או קדימה (לא המפלגה), אבל צריך להחליט. זו פירושה של מנהיגות, שאין.