הדרג המדיני וצה”ל אינם מעוניינים בשלב הזה במבצע צבאי ברצועת עזה. אלו אינן חדשות מרעישות כמובן, וניתן להניח שאלמלא הירי הראשון לעבר באר שבע מאז צוק איתן, בצה”ל היו מנסים למתן את התגובות הצבאיות כבר אתמול במהלך היום - מתוך תקווה שגם חמאס ינהג כך – כדי להביא לסיום סבב הלחימה הנוכחי.
 

בהשוואה לסבבים קודמים, הסבב הזה הרבה יותר אלים. עד למבצע קרקעי נוסף ברצועה עוד הדרך ארוכה, אבל הסבב הזה היה ארוך יותר לעומת קודמיו, ולכן גם קשה יותר לבלימה. שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר השבוע שהפעם לא ניגרר למשחק פינג־פונג מול חמאס. גם בצבא חזרו על האמירה הזו. הבעיה היא שבשלב זה, זה בדיוק מה שקרה בשטח. ליתר דיוק, זה מה שקורה כבר יותר מארבעה חודשים.
 

ואם נישאר עם הדימוי של משחק הפינג־פונג, הרי שלאורך כל ארבעת החודשים האלה מכת ההגשה הראשונה והאחרונה כמעט תמיד הייתה של חמאס, שיוזם את המהלכים וגורם לישראל להגיב. חמאס אומנם נמצא במצוקה בעקבות הניהול הכושל של הרצועה, אבל מתוך המצב הזה הוא הצליח להכתיב את קצב האירועים ואת המשוואה שקובעת את התגובות של שני הצדדים. 

הרס בעזה לאחר הפצצות צה"ל. צילום: רויטרסהרס בעזה לאחר הפצצות צה"ל. צילום: רויטרס

 

למהלך של חמאס בארבעת החודשים האחרונים כבר יש גם השלכות משמעותיות בזירה הפנים־ישראלית. אחרי ארבע שנים שקטות יחסית, שבהן אפשר היה לומר שנוצרה הרתעה מול חמאס בעקבות צוק איתן, גוברת שוב הביקורת הציבורית והפוליטית על חוסר מדיניות ברורה של הממשלה כלפי הרצועה ועל מידת הפעלת הכוח הצבאי.

במצב שנוצר, כמעט כל ויתור או הליכה לקראת חמאס ייתפסו בעזה, אך גם בישראל, ככניעה לסחיטה באיומים. וכך, מה שאפשר היה ליזום מתוך עמדת כוח במשך שלוש וחצי שנים של שקט, עכשיו כבר קשה הרבה יותר לבצע. בין החלטה על פעולה צבאית אגרסיבית יותר או יוזמה של מהלך מדיני, מה שבעיקר חסר בניהול המשבר מול עזה – והיה חסר מאז צוק איתן - זו מנהיגות שמסוגלת לקבל החלטות.