1. עטוף באדרת ממלכתית כיאה ליושב בכס שר הביטחון, ומצויד בלקחי עבר, מנהל ליברמן ביד רמה את הליך מינוי הרמטכ"ל הבא. הוא פועל על פי מתווה שבנה לבקשתו הפרקליט הצבאי הראשי, והוא משדר שקיפות לגבי התהליך ועמימות לגבי ההעדפה. בערבו של יום, יכול שר הביטחון להטביע חותם על הצבא בשנים הקרובות - באמצעות גיבוש תוכנית רב־שנתית או על ידי מינוי רמטכ"ל, כפי שמזדמן לו כעת. הבחירה היא כמו תמיד בין ה"טבעי" ל"מפתיע". לרוב היו אלה מינויים טבעיים, שגדלו וצמחו במסלול הנורמלי ובקצב הנכון, ולעתים היו "הפתעות", כמו מינויים של משה לוי ז"ל, של שאול מופז שגבר על וילנאי, של דן חלוץ מחיל האוויר וגם של האלוף גלנט, שלא התממש.
שר הביטחון החל את ההליך בשורת פגישות עם שרי ביטחון ורמטכ"לים לשעבר, גם כדי להקשיב לניסיונם, וגם כדי שיחושו נעים בגב ויספרו בבית ואולי בטלוויזיה שהמינוי נעשה בעצתם. כמובן שאינני יודע מה יחליט ליברמן ועד כמה תהיה עמוקה מעורבותו של ראש הממשלה נתניהו. אני מעריך שהרמטכ"ל היוצא איזנקוט לא ינקוט עמדה פרסונלית, אלא יסתפק אולי בהצגת היתרונות והחסרונות של כל אחד מהמועמדים בשיחה סגורה עם שר הביטחון וראש הממשלה, כשם שעשו חלק מקודמיו.
אבל האחריות היא כמובן על ליברמן ועל הממשלה, שצריכים לוודא שאצל הרמטכ"ל הבא יתקיימו כמה תנאים ותכונות - ראייה אסטרטגית רחבה, כושר עמידה כלפי פנים וכלפי חוץ בעתות משבר וחירום והיכרות קרובה עם החזיתות ברמת הגולן, לבנון, עזה ויהודה ושומרון - לרבות פיקוד על יחידות מרכזיות ברמות השונות.
הרמטכ"ל הבא צריך להיות בנוי להכנת הצבא ולהתאמתו לתהפוכות מהותיות ומיידיות במזרח התיכון. הוא צריך לדעת לנהל ביטחון שוטף ולעשות סוויץ' מהיר למלחמה בזירה אחת או שתיים. הוא צריך להיות בעל היכרות טובה מאוד עם החברה הישראלית המשוסעת והמפולגת ובעל יכולת לנהל דיאלוג עם חלקיה. הוא צריך להיות בקיא ביכולת לגייס את אמון הציבור בצבא ואת הלגיטימציה להפעלת כוח. הוא צריך לנהל שיח לא פשוט עם הדרג המדיני ולעמוד על הרגליים האחוריות כשצריך. ויהיה צריך. וכמובן, לוודא שהפתיל שלו יותר ארוך משל השר שמעליו.
2. עוד לפני שימנה רמטכ"ל, ועל מנת להפוך את התהליך לשלם ונכון, צריך ליברמן לסכם עם היועץ המשפטי לממשלה ועם ראש הממשלה את משך כהונת הרמטכ"ל ולבטל את הפארסה של "השנה הרביעית". שיחליט מראש על שלוש או ארבע שנים וימנע את הזחילה של הרמטכ"ל בפני הדרג המדיני לקבלת שנת אמון נוספת, וכן את המשחק של השרים בלובשי המדים. כך ראוי שיהיה עם הרמטכ"ל וכך עם מפכ"ל המשטרה.
3. על קו הגמר, בדרך לחתימת הסכם רב־שנתי להפסקת אש, נקלעו ישראל וחמאס לתוך תרחיש ידוע מראש של הידרדרות ביטחונית ולסבב צבאי זוטא שאף צד איננו רוצה בו, שנובעים מאי־הבנה. האפשרות השנייה היא שחמאס ביקש להיכנס לתוך הפסקת האש מתוך עמדה של עוצמה ותוך יצירת הרושם שישראל ששה להפסקת האש בתיווך מצרים והאו"ם. גם ישראל וגם חמאס מבינים שהמצב בלתי נסבל, וכי ישראל לא תוכל להמשיך עם שגרה שמופרת כמעט מדי יום על ידי שיגורי רקטות, שריפות ושיבוש שגרת החיים.
האפשרויות כעת הינן הסברה והפסקת אש ותחילת שיקום צבאי מותנה של רצועת עזה, או סבב צבאי נוסף שיחזיר את ישראל ואת החמאס בדיוק לאותו מקום, אבל עם יותר אבידות בנפש וברכוש בשני הצדדים. התקיפות הרבות של צה"ל ברצועה נגד מטרות ויעדים נעשו במידתיות ותוך לקיחה בחשבון של "היום שאחרי" והרצון הכללי בשקט - אבל הדבר איננו תלוי רק בנו. ובינתיים, ממשלת נתניהו מנהלת מו"מ עם חמאס, והשמיים לא נפלו.
4. שלושת העשורים האחרונים זימנו לי להיות נוכח בעשרות רבות של מפגשים טעונים בין ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים לבין בני המשפחות של השבויים ונעדרים. זה חלק ממנת חלקנו בארץ המיוסרת שלנו. כמה מהפגישות היו קשות ונשמעו בהן אמירות לא דיפלומטיות מפי הורים, שכבר שנים אין להם קבר לעלות אליו או שהם חיים בין תקווה גדולה לייאוש ושכול עמוק.
כך בתיה ארד ז"ל, בנה חן וכלתה תמי, משפחות כץ, פלדמן ובאומל מסולטן יעקב, רינה חבר, משפחות פינק ואלשיך, משפחות אברהם, סואעד ואביטן, משפחת החטוף שרון אדרי, משפחות רגב וגולדווסר ועוד ועוד. ראיתי את ראשי המדינה והצבא יושבים מול המשפחות המיוסרות והמיואשות, סופגים את האמירות, האיומים והעלבונות בעין דומעת, בשפתיים קפוצות ובהנהון ולא משיבים. הם ידעו שמולם יושבים אנשים שהפקידו בידיהם את היקר להם מכל ושהם דורשים מעשים ותוצאות.
אני מספר זאת בגלל הפרסום השבוע על השיחה בין לאה גולדין לבין רעיית ראש הממשלה, שטענה באוזנה על הזמנתה של איילת שקד לאזכרה ועל כך שזה יפגע במאמצי בעלה לשחרר את הגופות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אח שכול בעצמו, אבל עניין זה אינו פוטר אותו מאחריות כלפי משפחות השבויים והנעדרים, בלי קשר אם הסיפור על שיחת גולדין ושרה נתניהו נכון. לא ראיתי את נתניהו יוצא לגעור, להתנער ולגנות את התקפתם של חברי הכנסת מסיעתו כנגד משפחת גולדין בכנסת. וחוץ מזה, מדוע וממתי רעיית ראש ממשלה משתתפת בשיחות עם בני משפחות נעדרים? זה כואב, משפיל, והלוואי ולא היה קורה.
5. אינני יודע האם השר לביטחון הפנים גלעד ארדן יעמוד על אמירתו השבוע, שלפיה ידרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט לבחינת השתלשלות העניינים בחקירתו של תא"ל גל הירש, שנסגרת כעת בלא כלום. וגם אם יעמוד, אינני בטוח שהממשלה, בסדר יומה הפוליטי העמוס, תאשר את הצעתו. אני כן בטוח שארדן צודק בכך שהעניין דורש תחקור, הפקת לקחים ודיווח לציבור מה קרה פה. מישהו יהיה חייב לעמוד בפני הציבור ולהסביר כיצד קרה שלפתע נפתחת חקירה כנגד מועמד לתפקיד מפכ"ל המשטרה, כאשר הניצבים לשעבר מתנגדים למינוי. והנה חקירה שמסכלת את המינוי ונגמרת בלא כלום.
אולי אני רגיש מדי, כי עברתי משהו דומה כשפתחו נגדי בחקירה ואף ביליתי לילה במעצר, במסגרת האירוע שכונה "פרשת הרפז". לי, לפחות, התאפשר להתייצב בפני פורום סגור של מפכ"ל וניצבי המשטרה ולתאר את שחשתי באותו אירוע עם הצלמים, הכותרות, החיפוש בבית בקיבוץ, המעמד בבית המשפט, הלילה במעצר, וכמובן שלוש השנים שבהן הייתי מוחזק "על המנגל", עד שהתיק נסגר בלא כלום.
הדעת איננה סובלת התנהלות שכזו, ואי אפשר לקבל יד קלה שכזו בבקשות למעצר חשודים נורמטיבים. אני קורא בתקשורת שהיועץ הקודם ויינשטיין הוא שהורה לפתוח בחקירה ולא המשטרה, אבל אני סבור שבמלאת לנו 70 שנה, אנחנו צריכים להיות בטוחים שאין בישראל "סיכולים ממוקדים" בתוך הבית, והדבר חשוב לי ולכם שבעתיים כשמדובר באמון הציבור במשטרה האחת והיחידה שיש לנו כאן, שלרוב היא משטרה מקצועית, טובה ואיכותית. את עניין חקירת הירש צריך לתחקר ולהציג לציבור את הממצאים לכאן או לכאן.
6. התלתל שעל פדחתי אכן הופך דליל יותר ויותר, אך עושה לי צרות צרורות, מתבדר לי ברוח בזמן הלא מתאים ומנציח אותי, שלא בטובתי, באינספור צילומים שבהם אני נראה קצת מפוזר. אני מתלבט מאוד בין דרישת חברים וחברות לשים קץ לעניין הזה ולהסיר את התלתל. "זה יעשה אותך יותר צעיר", הם מבטיחים. לעומתם, בני המשפחה מתנגדים בתוקף: "שלא תעז אבא. זה אתה וזה הסמל המסחרי שלך, כמו השפם של עמיר פרץ והזקן של הרצל". הספר מתלבט בכל פעם ומבטיח לי שהתלתל ייעלם בסוף, אבל אני קרוע, מיוסר וקרוב להחלטה.
שבת שלום.