1. האיום הקיומי: ישראל מורתעת. המעצמה ששולטת בימים, בשחקים, בחלל ומתחת לאדמה מורתעת על ידי ארגון טרור חלש, מורעב, נצור ומבודד. האיש שסיסמת הבחירות שלו ב־2006 הייתה "חזק מול חמאס" ושהבטחת הבחירות שלו ב־2009 הייתה להפיל את שלטון חמאס, נחנק. במקום להפיל, הוא מגדיל. ישראל של נתניהו וליברמן מנהלת עם חמאס מו"מ ממושך ואינטנסיבי תחת אש תופת.

זה לא קורה כי חמאס חזק. זה קורה כי חמאס חלש. כי אין לו מה להפסיד ויש לו הנהגה שיודעת לקבל החלטות ולנהל אסטרטגיה. אצלנו - בדיוק להפך. תארו לעצמכם מה היה קורה כאן עכשיו אילו בנימין נתניהו לא היה ראש הממשלה, אלא ראש האופוזיציה. פחד אלוהים. איך הוא היה מסביר, עם הבריטון הסמכותי, את חדלונה של הממשלה. איך הוא היה מפרט, באותו בריטון סמכותי, מה יעשה כשיהיה ראש הממשלה, איך יפצפץ את עמוד השדרה של הטרור ויכרות את ראש הנחש. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה (תכף עשר שנים ברציפות) ולכן כל מה שקיבלנו בתקשורת אתמול זה את השר יובל שטייניץ אומר ברדיו ש"ההרתעה הישראלית לא הולכת לשום מקום" (שתבוא, לפני שתלך), ומוסיף ש"אנחנו מוכנים לספוג סבב כזה כדי לא לוותר על משוואת ההרתעה שלנו מול חמאס". צחי הנגבי, מצידו, כשנשאל לאן זה הולך, אמר שזו תעלומה, כי הכל תלוי בחמאס. לשמוע, ולא להאמין.

זה לא שנתניהו פחדן. בחזית הצפונית הוא אישר לרמטכ"ל את התוכנית השאפתנית והאמיצה למלחמה נגד ההתבססות האיראנית. החזית הצפונית נפיצה, מאיימת ומסוכנת פי אלף מהדרומית. היא מנוהלת נכון. מראש הממשלה דרך שר הביטחון ובעיקר הצבא. הסיבה לניהול הנכון, פשוטה: יש מדיניות. יש אסטרטגיה. יש מטרות ברורות, יש תוכנית סדורה, יש גיבוי אמריקאי ותיאום רוסי ואפילו עידוד סוני. בחזית הדרומית, נתניהו נמס. זה מוזר, כי ביבי של 2018 לא מפחד מאף אחד ומשום דבר (חוץ ממנה, כמובן). הוא לא סופר איש, מזלזל ביריבים פוליטיים, מבטל סיכונים, חוצה קווים אדומים ולא רואה בעיניים אפילו משפחות שכולות (עוד נחזור לזה). הוא נכנס באמ־אמא של נשיא אמריקאי (הקודם), הוא מסתער על המשטרה, הוא מסמן יועץ משפטי לממשלה ומרסק את בית המשפט העליון. הדבר היחיד שהוא מפחד ממנו - זה הבייס האלקטורלי. מפלצת המנדטים הימנית רבת הראשים, הטרול הרעבתני והאלים שנתניהו גידל בחצרו ועכשיו מאיים לקום על יוצרו.

נתניהו יודע שאם יפיל את חמאס בעזה והרשות הפלסטינית תחזור לרצועה, עלולים להתחדש דיבורים על שלום. טוב, לא שלום, אבל תהליך מדיני. אולי לא ממש תהליך מדיני, רק סתם הפסקת התרחבות נוספת בשטחים. זה כבר ממש מפחיד אותו. זה האיום הקיומי על יכולתו של נתניהו לשתות שוב את האלקטורט הימני של נפתלי בנט. לכן הוא לא מפיל את חמאס. כדי לא להחזיר את התקווה הוא חייב את חמאס להמשך הנצחת הסטטוס קוו. זו הסיבה שמאפשרת לארגון קיקיוני, מותש, חבול, פצוע, מבודד וחדל פירעון לעשות לישראל בית ספר, להכתיב את הקצב, ולהעלות ולהוריד את הלהבות כרצונו.

בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

2. תוכנית בנט: למו"מ ההסדרה בעזה לא היה שום סיכוי מלכתחילה. כך העריכו מראש השב"כ ואמ"ן. למרות המוטיבציה המצרית ותחתית החבית החמאסית, לא נוצרה מסה קריטית שתרבע את המעגל. אבו־מאזן המשיך להתעקש: הכל, או כלום. זוהי תמצית הטרגדיה הפלסטינית לאורך הדורות. תמיד ידרשו הכל ויגמרו עם כלום. בעניין עזה, הרשות מוכנה לרדת לרצועה רק אם תקבל לא רק את האחריות, אלא גם את הסמכות, כולל הנשק.

התנאי של הרשות היה לדבר גם על פירוק חמאס מנשקו. להתחיל עם שליטה במעברים וגביית מסים (לזה חמאס הסכים), להמשיך בפריסת משטרה פלסטינית (לזה חמאס אולי היה מסכים בהמשך) ולסיים בפריסת משמר הנשיאות הפלסטיני של אבו־מאזן - בעזה (בחיים לא). בקיצור, נון סטארטר. חמאס יתפרק מנשקו ביום שאבו־מאזן יתפרק מהסיגריות שלו.

החלופה הייתה "מסלול עוקף". האמריקאים, ובעיקר צמד צייצני הממשל קושנר וגרינבלט, נתנו לחמאס תחושה שיקבל סיוע ישיר, שלא דרך הרשות הפלסטינית. כסף גדול תמורת רגיעה. הקטארים הצטרפו להבטחה הזו, השליח מלדאנוב התרוצץ בין כולם וחמאס החל לטפח ציפיות. באיחור קל הבין הצד שלנו שזה אסון שיכול להפוך את חמאס לאלטרנטיבה שלטונית ממשית לרשות הפלסטינית. ישראל התנגדה. אצלנו בכל זאת מעדיפים שהרשות תביא את הכסף, לא החמאס. השיפור בתנאי החיים בעזה חייב לבוא מבחוץ, מהידיים של אבו־מאזן או של הקהילה הבינלאומית, ולא מידיהם של הנייה וסנוואר. רק כך אפשר יהיה להמחיש לציבור הפלסטיני שהטרור מוביל למבוי סתום, ולהפך. החשש הכבד ביותר בצד הישראלי הוא שעזה תצליח להבעיר את יו"ש. שהפלסטיני ברמאללה ובקלקיליה יגיע למסקנה שדרכו של העזתי ניצחה.

משלחת של אנשי חמאס חו"ל, בראשותו של סלאח אל־עארורי, הגיע השבוע לרצועה. תוצאות לא היו. המשלחת עזבה. החלום לפרוץ את המצור ולשפר את המצב בעזה עזב יחד איתה. מכאן ועד להסלמה של רביעי־חמישי, הדרך הייתה קצרה ועברה דרך הריגתם, בטעות, של שני צלפים פלסטינים בידי טנק של צה"ל שהפכה לסבב חדש, בואכה מלחמה. כאן, חייבים להדגיש כי היו במערכת הביטחון כאלה שהמליצו להשתמש ביד קשה מול טרור העפיפונים מהרגע הראשון. לא, לא בהריגתם של נערים עם עפיפון או בלון, אלא ביצירת משוואת תגמול שתגבה מחמאס מחיר כבד בתשתיות ונכסים על כל שריפה בעוטף. שירות הביטחון הכללי אחז, בין היתר, בדעה הזו. עד שהיא הפכה למעשים, לקח יותר מדי זמן.

חכו, כאב הראש האמיתי יגיע בספטמבר. עזה כבר בוערת, החשש הוא שגם יהודה ושומרון יידלקו, לאור העובדה שאונר"א הודיעה שאין שנת לימודים. כלומר מאות אלפי תלמידים יסתובבו ברחובות ויחפשו איך להוציא אנרגיה. האמריקאים השעו 300 מיליון דולר סיוע שנתי לאונר"א, "חוק טיילר פורס" מקזז כסף נוסף מהסיוע האמריקאי וגם חוק הקיזוז שעבר בישראל מוריד מהתקציב הפלסטיני נתח. בסך הכל, כרבע מתקציב הרשות הפלסטינית בסכנה. כל החוקים שפורטו כאן נכונים ומוצדקים. השאלה היא אם הם גם חכמים. הדרג המדיני שמע בשבועות האחרונים אזהרות ברורות מהדרג הצבאי והמודיעיני, כולל צה"ל, כולל שב"כ, על הסכנות הטמונות ב־1 בספטמבר. את אונר"א צריך לפרק בשלבים, לא בבת אחת. צריך קודם למצוא אלטרנטיבה שתפעיל את מערכת החינוך, רק אחר כך להוריד את הגרזן. אז הדרג המדיני שמע, ושתק.

באין החלטה להפיל את חמאס, לכולם ברור שגם אם יהיה סבב לחימה עוצמתי בעזה, שני הצדדים יחזרו בדיוק לנקודת המוצא ממנו יצאו. בצד שלהם יקברו מאות, בצד שלנו עשרות, ואין חדש תחת השמש. אין היום בקבינט המדיני־ביטחוני מי שששים להיכנס קרקעית לעזה. השר נפתלי בנט, מחזיק תיק ה"לחשוב מחוץ לקופסה", הניח לפני זמן לא רב תוכנית מהפכנית לפעולה אחרת, שלא תכלול כניסה קרקעית לרצועה, אבל כן תכלול אופנסיבה אווירית עוצמתית וממושכת שמטרתה לחסל את כל תשתיות חמאס מהאוויר בתוך כמה שבועות.

לצה"ל יש היום את המודיעין והיכולות לבצע תוכנית כזו ולפרק את תשתיות חמאס בדרך שתערער את יציבותו ושליטתו. עד כמה שידיעתי מגעת, התוכנית כוללת פינוי מסיבי ומלא של האוכלוסיה הישראלית ביישובי עוטף עזה, אזור שבו פגיעת חמאס עלולה להיות קטלנית בסבב הבא. נדמה לי שהרעיון הזה נכון. פאסון או מצ'ואיזם לא שווים את חייו של ילד קטן אחד. עדיף לייצר שקט נפשי ומרווח פעולה כשיוצאים לאירוע כזה, מאשר להתהדר בנוצות שאינן רלוונטיות. במצב כזה, כשאין מי שייפגע בעוטף עזה וחמאס כלוא במאורתו מול מלוא העוצמה האווירית והמודיעינית של ישראל, אפשר להחטיף לו מכה אנושה. זה לא יביא לנפילתו, זה כן יביא לחידוש של ההרתעה הישראלית. לכמה זמן? לא יודע. הרתעת צוק איתן נמשכה שלוש וחצי שנים. הרתעה מהסוג הזה? בטח תימשך ארבע.

3. האויבים החדשים: תהליך המראתם המשיחית של ראש הממשלה ובעלה לעבר השמש מאז בחירות 2015 מתואר כאן בפרוטרוט בשנים האחרונות. בקדנציה הראשונה שלו (1996־1999) היה נתניהו עלה נידף. בקדנציה השנייה (2009־2013) חתר לקונצנזוס, לרצות את כולם, לא להתעמת ולא להתקוטט. בינתיים, ביצר את אחיזתו במשלטי המפתח של הממלכתיות הישראלית, ייבש את הליכוד, ניקה את המערכת הפוליטית והפך את כולם לחגבים. הוא עדיין חשש מאוד מנשיא ארה"ב, מהמערכת הבינלאומית, מהתקשורת, מהאליטות, ממערכת אכיפת החוק. אבל לא להרבה זמן.

ניצני המשיחיות בצבצו כבר בקדנציה הקצרה עם ציפי לבני ויאיר לפיד (2013־2015), אבל האפוקליפסה האמיתית הגיעה אחרי הניצחון המדהים של 2015. נתניהו השליך מעבר לגב את האיזונים והבלמים ואיבד כל רסן. הוא משתלח בכולם, לא עושה חשבון לאף אחד, משתולל ברשתות החברתיות, מסית ומשקר, כאילו מישהו הסיר את בלוטת הזהירות המוגדלת שבה היה מצויד והשתיל במקומה להביור.

עכשיו מתברר שנתניהו איבד את זה גם מול המשפחות השכולות, גולדין ושאול. מאז ומעולם נהג ראש הממשלה כבוד מוקפד במשפחות שכולות. הוא יודע מה זה להיות משפחה שכולה. כנראה שלא עוד. אני נזכר במהומת האדירים שהקימו מקורבי ראש הממשלה לפני כמה שנים כשהבית הלבן פרסם תמונה שבה נראה הנשיא אובמה יושב עם רגליו מורמות על השולחן במהלך שיחת טלפון שקיים עם נתניהו. עכשיו, התהפכו היוצרות. על פי עדותה האמינה של משפחת גולדין, כך דיבר איתם נתניהו, אבל לא בטלפון. בפגישה. עם הרגליים על השולחן. זהבה שאול סיפרה שצעק עליהם וכינה אותם שקרנים.

יש להבהיר: אני חושב שראש ממשלה יכול להגיד דברים קשים למשפחות שכולות. הוא גם יכול להגיד להם שהחליט לא להחזיר את גופות בניהם במחיר הנדרש ממנו. הבעיה היא שנתניהו לא מסוגל להגיד דבר כזה. הוא רוצה להמשיך למרוח את המשפחות הללו, כמיטב כשרונו. בדרך, הוא מאבד את כללי הנימוס האלמנטריים. השיא היה, איך לא, בשיחת הנזיפה של "הגברת" נתניהו עם לאה גולדין, שבה גערה בה על זה שהעזה להזמין את הצוררת איילת שקד לדבר באזכרה להדר ז"ל. אכן, לא יעלה על הדעת. על פי הפרסום של ספי עובדיה בערוץ עשר, "הגברת" ציינה שאם המשפחות ימשיכו להתחבר עם "אויביו של בעלי", הסיכוי להשבת גופת הבן יירד. נו, ומה קרה בעקבות זה (חוצמזה שהתברר שהייתה עוד שיחת נזיפה כזו, לפי פרסום של ירון אברהם

בחדשות)? שום דבר.

אני מכיר את הסיפור הזה יותר משנה ויודע כמה ניסתה המשפחה למנוע ולבלום את פרסומו. עכשיו, אחרי שזה פרץ החוצה, אי אפשר שלא להתחלחל. עד היום סומנו כאן רק שמאלנים, או עיתונאים, או פוליטיקאים סוררים שלא הסכימו להתיישר על פי החליל הבלפורי. עכשיו מסמנים גם משפחה שכולה שחטאה היה להזמין את איילת שקד (לא זהבה גלאון, כן?) לדבר באזכרת הבן שנפל. לא ייאמן? ייאמן וחצי. ואין פוצה פה ומצפצף. הפרה הקדושה האחרונה נשחטה. התהליך הושלם. שיהיה לכולנו בהצלחה.

4. השליחות של ביטן: בעשרת הימים האחרונים שהתה משלחת פרלמנטרית של הכנסת בסיור בדרום אמריקה. היו שם חברי הכנסת חיים ילין ואיציק שמולי מהאופוזיציה, יהודה גליק, מירב בן־ארי והצמד־חמד דודי אמסלם ודוד ביטן מהקואליציה. זו הייתה נסיעה קשה, מפרכת, עם לו"ז לחוץ, טיסות ארוכות ופעילות אינסופית ומשעממת. לתדהמת חברי המשלחת, בכל מקום אליו הגיעו, נידח ככל שיהיה, נפלו עליהם עם חוק הלאום, שעבר בכנסת כמה ימים קודם. "הגענו למקומות שבקושי יש בהם מים זורמים", סיפר לי אחד המשתתפים, "וחוק הלאום הטריד אותם. באנו לפרלמנטים שבקושי יודעים לאיית את השם של ישראל, וכולם שאלו רק על זה".

ביום חמישי בשבוע שעבר יצאה המשלחת מסנטיאגו, צ'ילה, ללימה בירת פרו. בסנטיאגו עוד הספיקו הח"כים בן־ארי וילין להתראיין לעיתון מקומי. נחתו בלימה לפני הצהריים והוסעו למסעדה יוקרתית הנמצאת במתחם של מוזיאון, לאירוע שהוגדר "מפגש בין־דתי ובין־עדתי". היו שם חברי המשלחת, נציגים נוספים של הכנסת, השגריר בצ'ילה, קונסולים מהשגרירות, חברי פרלמנט פרואנים, אנשי דת נוצרים מכל הסוגים ולא מעט רבנים, כולל רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים, הרבנים הראשיים של פרו, רבני הקהילה המסורתית וכו'. המטרה הייתה להכיר בין הצדדים השונים, לנהל דיאלוג, להקים גשרים. איזה יופי.

חברי המשלחת מנו כ־30 איש בשני שולחנות גדולים. המסעדה לא נסגרה אלא הייתה מלאה קהל סועדים מכובד. האווירה שקטה, מהודרת. אבל אז הגיע מישהו מצוות השגרירות, פנה לחברת הכנסת בן־ארי וסיפר לה שהגיעו מירושלים תלונות על ראיון שנתנה יום קודם בצ'ילה, בו מתחה ביקורת על חוק הלאום ועל נתניהו. "נכון", אישרה בן־ארי, החברה בכולנו, "זו העמדה שלי. אומנם הצבעתי בעד חוק הלאום בגלל משמעת קואליציונית, אבל אני לא חושבת שזה חוק טוב ואמרתי את דעתי". דעתה זו של בן־ארי פתחה את שערי הגיהינום. כששמעו צמד הדודאים, ביטן ואמסלם, שבן־ארי העזה לבקר את החוק, התפוצצו עליה במהירות של 150 קמ"ש ובווליום שלא היה מבייש, תחזיקו חזק, אפילו את "הגברת".

הבעיה הייתה שזה לא קרה במסדרונות הכנסת או בחדר האטום. זה קרה במסעדה יוקרתית בבירת פרו, שבה ישבו כמרים, רבנים, דיפלומטים וסתם סועדים שאינם קשורים, כולל משפחה ישראלית שנקלעה למקום ורצתה לקבור את עצמה. את האות נתן ח"כ אמסלם, אבל את הצעקות צעק, הפעם, דוד ביטן. "זה היה מופע אימים", סיפר מישהו שהיה שם, ואינו חבר כנסת, "אלה היו צעקות איומות, בקול רעש גדול, מול כולם. שני הח"כים האלה בכלל לא טרחו לדבר עם הרבנים או הכמרים. הם באו לאכול וכששמעו שמישהו התראיינה נגד חוק הלאום פשוט הורידו כפפות והתנפלו עליה כמו שני פראים".

דיברתי השבוע עם חלק נכבד מהאנשים שהיו שם. אין לתאר את מה שתואר בפני. יצוין כי מרבית הצעקות נצעקו, הפעם, על ידי ביטן. זה כנראה היה תורו. אמסלם היה שקט יחסית. בהתחלה, הם גערו בקול גם בח"כ ילין, שהתראיין אף הוא נגד חוק הלאום, אבל ירדו ממנו חיש מהר כי נזכרו שהוא מהאופוזיציה. זכותו. את הזעם הם פרקו על ח"כ בן־ארי. הצבעת בעד החוק, צעק עליה ביטן, למה את מדברת נגדו, למה את מכפישה את המדינה, את ראש הממשלה, את מי לא. בן־ארי השיבה שנאלצה להצביע בעד, אבל זו דעתה וזכותה להביע אותה. זה עוד יותר הטריף את ביטן.

כשבן־ארי ניסתה למלמל שגם יו"ר המפלגה שלה, משה כחלון, התבטא נגד הבעייתיות של החוק, ביטן חישב להתפוצץ. כחלון שקרן!!, צעק בווליום שנשמע גם במרומי מאצ'ו־פיצ'ו, אם אני יוצא ואומר לתקשורת עכשיו שכחלון שקרן, נלך לבחירות, את יודעת את זה, הוא שקרן!!. בן־ארי הייתה מבוהלת. איך הגענו לזה שכחלון שקרן? ואז התברר שביטן מתכוון בכלל למודעת הבחירות שפרסמה "כולנו" ב"ישראל היום", שבה מפורטים הישגי שר האוצר. מה הוא מפרסם את ההישגים שלו, צעק ביטן, הוא שקרן, אלה לא ההישגים שלו. בן־ארי ענתה שאלה כן ההישגים שלו וגם ב"דה־מרקר" אישרו שרוב ההישגים אמיתיים. ביטן המשיך להתפוצץ. איך את מדברת ככה, איך את מותחת ביקורת ככה, את בקואליציה, וכו'.

מישהו מהנוכחים ניגש ואמר, בזהירות, שבפרו לא נהוג לצעוק ככה במסעדה מכובדת. הכמרים התלחשו בינם לבין עצמם. עד אותו רגע לא זכו לתשומת לבם של אמסלם או ביטן, שהתרכזו בעיקר באכילה, ופתאום זה. אבל ביטן לא שמע כנראה את ההערה על כללי הנימוס הנהוגים בפרו, כי הוא המשיך עם הנימוס שהביא מהבית. "זה היה כל כך וולגרי, שאי אפשר היה להכיל את המבוכה והבושה", סיפר לי מישהו שצפה באירוע. "הם בכלל לא היו מודעים למה שחשו עשרות האנשים שהיו במסעדה".

ביטן את אמסלם. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90ביטן את אמסלם. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

זה נמשך גם אחרי האירוע במסעדה, באוטובוס שהוביל את הח"כים למלון. אמסלם, שהשאיר הפעם את רוב העבודה לביטן, הסתפק בלהודיע לח"כ בן־ארי ש"נסגור איתך חשבון כבר בארץ".

בן־ארי סירבה שלשום, כששבה לארץ, לדבר סרה בדוד ביטן. היא אישרה את פרטי האירוע אבל ציינה שהיא (כמו כולם) אוהבת את ביטן. אגב, אחרי האירוע הוא התנצל בפניה. נדמה לי שלא רק בפניה הוא צריך להתנצל, אלא גם בפנינו. גם בגלל הבושה, וגם מעצם היותם של שני אלה, הדודאים, נותני הטון של הזירה הפוליטית הישראלית ב־2018. על סגנון הדיבור של דודי אמסלם כבר נכתב הכל. העיניים מזרות האימים, תנועות הידיים הלקוחות מקטטות בין עבריינים, הארומה הכללית. נדמה לי שאמסלם הוא אדם טוב בהרבה מסך גינוניו. שלא נדבר על ביטן. יש איזה שד קטן שגורם להם להפוך, בעיקר כשהם יחד, לצמד מהגיהינום.

ביטן עצמו, אחרי שהמריא לשחקים והתנפץ על הסלעים, גזר על עצמו שתיקה, נעלם, וחזר. חזרתו מתאפיינת בזחיחות לא מוסברת, כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא, על איכות חומרי החקירה החמורים נגדו. העובדה שאמר לבן־ארי, יותר מפעם אחת, שמספיק שייצא לתקשורת ויגיד שכחלון שקרן כדי שנלך לבחירות, מדגימה שביטן עף על עצמו במהירות גבוהה מדי. הוא גם הוסיף ואמר "ראית מה קרה אחרי שדיברתי על איילת שקד, כן?".

ועוד לא אמרנו כלום על העיקרון החדש שלפיו אסור לחבר כנסת להביע דעה לגיטימית על חוק שמעורר מחלוקת עזה כל כך בציבור הישראלי. חוק שעם מותחי הביקורת עליו נמנים גם משה ארנס, ראובן ריבלין, דן מרידור, מיקי איתן, בני בגין, פרופ' אלן דרשוביץ וכמעט כל מי שכיהן אי פעם בצמרת הצבא או זרועות הביטחון שלנו, בנוסף לכמות עצומה של משפטנים, סופרים, אנשי רוח ותרבות. למירב בן־ארי אסור להגיד מילה שתחרוג מהמסגרת שאישר המנהיג העליון, אחרת יבולע לה, או יבלעו אותה.

אחרי שחוק הלאום עבר והסיכוי שנתניהו יתקן אותו שואף לאפס, מה שנותר זה להביא את מגילת העצמאות בשלמותה ולאשר אותה כחוק יסוד. על זה צריך להיות הקמפיין של כל מי שאינו נתניהו בבחירות הקרובות. הפיכת מגילת העצמאות לחוק יסוד תשלים את האיזון בין חוקי היסוד השונים. אם אכן חוק הלאום עוסק רק בזכות הלאומית של היהודים על הארץ (שאני תומך בה בכל מאודי), הרי שמגילת העצמאות תיתן את הנדבך המוסרי, הדמוקרטי, השוויוני שעדיין חסר, שהרי בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו לא מוזכר עקרון השוויון. עכשיו, בואו נראה מי (חוץ מהערבים והחרדים) יתנגד למגילת העצמאות.

5. ליברמן והמועמדים: שר הביטחון ראיין השבוע את ארבעת המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הבא של צה"ל. ארבעה מועמדים מצוינים, איכותיים, ראויים, אם כי אחד מהם נחשב למינוי הטבעי והראוי, לאור הנסיבות השונות של האחרים (אחד צעיר מדי, אחד "שמאלן" מדי, אחד דיבר יותר מדי). ובכן, בשיחה סגורה שניהל אחרי סבב הראיונות, אמר ליברמן דברים מפתיעים: אני לא יכול להגיד שאני מגובש, אמר. אם אני שואל את עצמי עכשיו, אחרי הראיונות, מי יהיה הרמטכ"ל הבא, אני עוד לא יודע. יש כאן הרבה לבטים.

איזה לבטים? שר הביטחון לא פירט אותם בפני בן שיחו. הוא גם הכחיש בתוקף רינונים שלפיהם החבר'ה בבלפור תומכים במועמד מפתיע. מי שמכיר את ליברמן יודע שהוא לא יניח לאף אחד להתיישב לו על הבלטה. מצד שני, הלבטים שלו די מפתיעים. או שהוא נהנה כשכולם במתח. גם זה אפשרי.

6. מסדר בושה: 30 בני ישיבות סובבו את גבם כשמדריכה בקורס צניחה הדגימה להם את התנועות והגלגולים הנדרשים במהלך צניחה. אחר כך התברר שרק אחד אמר שלא יהיה לו נוח להביט במדריכה מדגימה, ואז המפקד הציע שכל מי שלא נוח לו יסובב את גבו וכך יצא שכמעט כולם סובבו את גבם וכך יצא שמדריכת צניחה ישראלית הדגימה פעולות חיוניות לחיילים שעמדו בגבם אליה. צה"ל 2018. ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, מיהר למחרת לפרסם הבהרה נוקבת ולקבל אחריות על סוג של כשל פיקודי בעניין הזה, בעוד בני הישיבות עצמם רוחצים בנקיון כפיהם, כרגיל, כי זה המפקד אשם, לא הם.

לפני מאתיים שנה, כלומר בתחילת שנות ה־80, הייתי מפקד של הסדרניקים בשריון. הפלוגה הייתה פרועה למדי, כמה מהטירונים שהיו לי אז (ברוך מרזל, למשל) עלו אחר כך לגדולה בערוגות העשבים השוטים, אבל אני יכול להעיד שהם בחיים לא היו משפילים ככה מדריכה צעירה בקורס. מאיפה אני יודע? כי בשריון היו מדריכות ויש מדריכות (היום יש גם טנקיסטיות), ובני הישיבות תמיד ידעו לכבד את המעמד הזה.

צביעות היא תכונה ירודה במיוחד. חובשי הכיפות וישיבות ההסדר הם חיילים מצוינים, מסורים, ערכיים, אמיצים, חוט השדרה של הכוח הלוחם של צה"ל. כל מה שנשאר, זה שיהיו גם בני אדם. החבר'ה הצעירים האלה צריכים לשאול את עצמם, בלילה, כשאין רבנים קיצוניים בסביבה, אם זה היה נכון להלבין כך את פניה של המדריכה שלהם (היא גם בתו של אלוף אהרן חליוה, ראש אגף המבצעים). הרי בעוד שנה־שנתיים, כשייצאו לאזרחות, וייקלעו למרפאה, לא יפנו את מבטם כשאחות תזריק להם חיסון, או כשרופאה תבדוק אותם, וגם לא יצנחו ממטוס אם יתקלו בדיילת ובכל שאר ההזדמנויות בהן גברים נתקלים בנשים בעולם המודרני שמחוץ לבני־ברק או בית שאן.

תהליך ההקצנה המגוחך, שעליו מנצחים רבנים קיצונים במיוחד, גורם למרקם החיים שלנו נזק בלתי הפיך. כל אחד מנסה להיות יותר צדיק מהאפיפיור ובסוף מה שאנחנו מקבלים זה אירוע שלא מכבד את הדת היהודית, אלא מבייש אותה. די, תתאפסו על עצמכם. עוד לא מאוחר מדי.

tguvot@maariv.co.il