במוצאי שבת בתל אביב, נתנו רבבות ערבים ותומכיהם היהודים את התשובה הפשוטה והברורה. עכשיו ברור גם לתל־אביבי המצוי שאינו שונא ישראל או שמאלני מעוות השונא את עמו ואוהב את אויביה - מדוע יש צורך בחוק הלאום. וזה נכון, אזרחי מדינת תל אביב, גם אם נתניהו אמר את זה. תכילו.

מארגני ההפגנה, ראשי ועדת המעקב של ערביי ישראל, קראו לערבים לא להביא דגלי אש”ף להפגנה. היו ערבים שהחרימו את מפגן השנאה לישראל בגלל מה שהם פירשו כ”איסור על הנפת דגלי פלשתין”. הרוב פשוט צפצפו על מכבסת המילים של ההנהגה הערבית. הם הבינו את ההפגנה כפי שהייתה באמת: הפגנה לאומית ערבית נגד דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לא מאבק על זכויות פרט, זכויות אזרחיות, אלא מאבק בין שתי תנועות לאומיות. והם צרחו - בזכות היהודים המתנגדים לחוק הלאום - “ברוח ובדם נפדה את פלשתין” ו”מיליון שהידים לירושלים”.

הערבים ותומכיהם מהשמאל הפוסט־ציוני והאנטי־ציוני הבהירו היטב: הם לא נאבקים על שוויון זכויות אזרחי. הם יודעים שאלו ניתנות להם בלא סייג, אפילו בלא התניה של חובות תמורת זכויות. אבל הם תובעים זכויות לאומיות. ברכה וטיבי ואיימן עודה רוצים זכויות לאומיות לערבים במדינת ישראל. רוצים שזו תהפוך למדינה דו־לאומית. ולכן החוק הזה רע בעיניהם. לא כיוון שהמילה “שוויון” אינה מופיעה בו. ועמי אילון ודומיו תומכים בהם, גם אם הם מתפתלים ומגלגלים עיניים ואומרים שהם רק “מכילים”. ויכול אדם רק לפחד בדיעבד ולשאול עצמו: לאיזה דגל היה נאמן מי שצעד במוצאי שבת תחת דגל אש”ף. האם הסיסמה שלו הייתה פעם “מגן ולא ייראה” והיום - “ברוח ובדם נפדה את פלשתין”.

זה היה ניסוחם של מסמכי חיפה

מאות דגלי האויב הערבי בתל אביב התנופפו בכיכר רבין כדי להסביר גם למטומטם ולנאיבי שבקרב היהודים מה רוצים הערבים. מאמר המערכת של “הארץ” קרא עוד מבעוד יום ליהודים לבוא להפגנה; לא להסתפק בתמיכה במחאת הדרוזים, שאין להם תביעות לאומיות בישראל, אלא לתמוך בתביעה הלאומית הערבית. העיתון האנטי־ציוני הבוטה הזה מתח ביקורת חריפה על מנהיגי השמאל הציוני שהעזו להודיע שלא יצעדו תחת דגלי אש”ף בקריאה ליישום “תביעת השיבה”. כי זה מה שרוצים הערבים והשמאל הפוסט־ציוני: לא עוד מדינת ישראל כמדינה יהודית, אלא כמדינת כל לאומיה.

כי הרי זה היה ניסוחם ורוחם והגדרותיהם של “מסמכי חיפה” של האליטה האינטלקטואלית הלאומנית של הערבים בישראל, שהתפרסמו לפני יותר מעשר שנים. “הצהרת חיפה” מגדירה, בלי להתחבא מאחורי “שוויון אזרחי”, את התביעות הלאומיות של הערבים. הם תובעים שוויון בזכויות הלאומיות בין יהודים וערבים. שלערבים תהיה זכות וטו על הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, וכמובן “תביעת השיבה” של הפליטים הערבים וצאצאי צאצאיהם מכל העולם. כל מי שמתנגד היום לחוק הלאום, משרת ביודעין או שלא ביודעין את התביעות הלאומניות הערביות, השואפות למחוק את דמותה של ישראל כמדינה יהודית.

רבים מהיהודים מתנגדי החוק, שעדיין מגדירים את עצמם ציוניים, מציעים במקום חוק הלאום המבורך לאמץ את מגילת העצמאות כחוק יסוד, כי בה מוזכר השוויון האזרחי. גם אם נשכח לרגע שהשוויון הזה מעוגן היטב בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מה הועילו טיפשים בתקנתם? הרי הערבים מתנגדים למגילה ולעקרונותיה בלי כחל וסרק. הרי חצי ממגילת העצמאות שלנו עוסקת בלאום היהודי ובזכותו על ארץ ישראל. חברי הכנסת הערבים יצביעו נגד מגילת העצמאות, והיום גם איני בטוח שכל חברי מרצ היהודים ועב”מים מהשמאל הרדיקלי שהתברגו איכשהו גם למחנה הציוני - יצביעו בעדה. כי היא ציונית והם כבר לא.

ולכן תודה מקרב לב למנהיגי הערבים בישראל, שבאו עם דגלי פלשתין ללב תל אביב, כדי לתת לתל־אביבים שיעור פרטי.