המראה של דגלי פלסטין מתנפנפים בהפגנה בלב תל אביב ממש לא קומם או זעזע אותי. ראיתי בו ביטוי סמלי ולגיטימי של רצון להגדרה עצמית מצד ערביי ישראל (שהם, מה לעשות, פלסטינים), בדיוק כמו הדגל הדרוזי שהונף באותו מקום שבוע קודם לכן. אלא שההשוואה הזו לא מדויקת, כי הדגל הדרוזי לא מסמל שאיפות לאומיות וטריטוריאליות, בניגוד לזה הפלסטיני - בין שמדובר ברצון למדינה עצמאית לצד מדינת ישראל או במדינה פלסטינית שתוקם על חורבותיה. ופה בדיוק נמצאת המורכבות הארורה הזאת, שמכניסה את ערביי ישראל - ואת כולנו - למלכוד כבר 70 שנה, והופכת את הדיון על שוויון הזכויות לכזה הנגוע בהרבה מאוד היתממות, שלא לומר צביעות.

אומנם העובדות ידועות לכל, אבל לפעמים נדמה ששכחנו אותן. המיעוט הערבי שחי בתוך תחומי ישראל הוא תולדה של מלחמה עקובה מדם בין שני עמים על אותה פיסת ארץ. יהודים מול פלסטינים. היהודים ניצחו ב־48'. חלק מהפלסטינים ברחו/גורשו והפכו לפליטים המתגוררים מחוץ ל"קו הירוק". אחרים נשארו והפכו לאזרחים ישראלים. אבל הם נותרו בני אותו עם, כולל הרבה מאוד קווים תרבותיים משותפים שאי אפשר למחות גם אחרי 70 שנה - ודאי לא כשמדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה מתמיד מול הפלסטינים שמעבר לגדר, בני עמם ומשפחתם.

לכן ערביי ישראל לעולם לא ירגישו שהם שווים באמת, לפחות בדורות הקרובים. כי הם נשלטים בידי הצד שניצח אותם וגרם להם לוותר על שאיפותיהם הלאומיות. גם אם ייתנו להם את כל הזכויות האזרחיות האפשריות, לפחות בספר החוקים - וזה גם המצב באופן כללי, אפילו אחרי חוק הלאום - הם יוסיפו להרגיש כאן, ובצדק, כמו אזרחים סוג ב' במדינה שהדגל, הסמל וההמנון שלה מייצגים את הצד היהודי, שגבר עליהם ונלחם באחיהם.

הדרך היחידה לתקן את התחושה הזו היא להפוך את ישראל למדינה דו־לאומית או מדינת כל אזרחיה ולוותר על הצביון היהודי שלה. באופן אישי, כאדם ציוני, אני מתנגד לדרך הזו, בדומה למרבית תושבי ישראל. מה שמחזיר אותנו למלכוד הישן והרע של ערביי ישראל. חוק הלאום בסך הכל מחדד את המלכוד הזה, שמתקיים כבר מתש"ח. ולכן הטענות על קיפוח מתמשך שלהם ועל מדינת אפרטהייד הן מיתממות. גם אם המדינה הייתה הולכת הרבה יותר לקראת הציבור הערבי (והיא בהחלט צריכה לנהוג כך), הבעיה המהותית הייתה עומדת בעינה.

מה שמעביר את הכדור לערבים עצמם ולשאלה מה הם בעצם רוצים. המדינה היהודית היא עובדה מוגמרת, שכבר שלושה דורות של ערבים ישראלים גדלו לתוכה. אני יכול לגמרי להבין את התסכול, ואפילו את תחושת חוסר השייכות של רבים מהם. אבל זה המצב הנתון, שנגזר מעצם היותה - וניצחונה - של הציונות. מצב שיש בו לא מעט יתרונות עבור הציבור הזה, שמצבו האובייקטיבי טוב בהרבה מזה של מרבית העמים הערביים - בפרמטרים של כלכלה, עיסוק וחופש ביטוי. איזו מדינה ערבית הייתה מאפשרת להם להניף בהפגנה דגלים המזוהים עם האויב?

אף אחד לא מונע מהערבים הישראלים שלא מוכנים לסבול את המלכוד הזה לעזוב את הארץ. אבל מי שבחר להישאר חייב לכבד את כללי היסוד שלה. הווה אומר, לקיים את חוקיה שרבים מהם לא באמת נאכפים בתוך היישובים הערביים; לתרום לה בדומה לאזרחיה האחרים - אם לא בשירות צבאי, מסיבות מובנות, אז בשירות לאומי, שאין שום סיבה שלא יידרש מהם; ולא לנסות להביא להריסתה או לקרוא בכיכר העיר לחורבנה, כפי שעשו גורמים קיצוניים בהפגנה במוצאי השבת.

וזאת אולי הצרה הגדולה ביותר. חלקים גדולים בחברה הערבית בישראל הם מתונים - מבחינה דתית ופוליטית - ועל פי לא מעט סקרים ומחקרים גם מרוצים למדי מחייהם. אבל הם מאפשרים מאז ומתמיד לפוליטיקאים קולניים ודווקאיים לעמוד בראשם ולהוליך אותם בדרך פוליטית בדלנית ומפלגת, שפוגעת בסופו של דבר בהם ומשחקת לידי פוליטיקאים ציניים כמו בנימין נתניהו, שפשוט נהנים מכל רגע.

על הסכין

1. גם בהפגנה הזו מי שבלט היו הקיצונים, שמיד תועדו והפכו לכלי תעמולה בידי המחנה השני. בדיוק כמו שבפייסבוק מתלבשים על תופעות אזוטריות ומפמפמים אותן כך שייראו מייצגות (הדתה סטייל). הגיע הזמן שאנחנו, כצרכני תקשורת, נקבל פרופורציות, נפסיק להתרגש מכל פרובוקציה ולא ניתן למיעוט קולני להכתים הפגנה שלמה.

2. מה שכן, זה פועל לשני הצדדים. אתה לא יכול לטעון שרובה המכריע של ההפגנה היה הרמוני ושקוראי ה"בדם ואש" היו מיעוט מבוטל, שנופח בידי הימין, ובאותה נשימה להאשים את כל המחנה הימני־דתי בהסתה לרצח רבין, או בקיצוניות גורפת אחרת. הפטנט של להתלבש על קיצונים ולהכליל הוא חוצה מחנות.

3. “הינטרלנד" היא סדרת מתח בריטית שקצת הלכה לאיבוד ביער הנטפליקס, וחבל. הסדרה, שעוקבת אחרי צוות משטרה באזור כפרי בוויילס, היא אטית מאוד (שעה וחצי לפרק), אבל ברגע שאתה נכנע לקצב, העניין הופך למתגמל. שחקנים מעולים ואפורים באופן מבורך ואמין, עם עלילות סבוכות ונופים נהדרים מספקים את הסחורה.