את זה שהאצבע קלה על המקלדת, וחוסר הבושה והישירות הנוקבת חיים וקיימים בעמנו - למדנו עוד בימי הטוקבק הראשונים. אבל בינינו, למרות הררי הרפש שנכתבים שם וההכחשה האוטומטית, מי מאיתנו לא גולל מטה לפחות פעם בחייו לקצה הכתבה האינטרנטית כדי לקרוא את מה שכתבו יחידים אנונימיים על הפרסונה שכיכבה בגוף הידיעה?

זה מסקרן, לרגעים משעשע ובשורה התחתונה מעיד על רמת העניין הציבורית סביב אותה דמות מסוקרת. לכן, אף שהתשובה השגורה בפיו של כל סלב מתחיל היא שמעולם לא קרא תגובות מהסוג הזה כי הן רוע טהור ורשעות צרופה, בפועל המציאות הפוכה. רצוי שיהיו טוקבקים, וכמה שיותר - כן ייטב.

מעטים הידוענים - ודאי כשמדובר בכאלו שזה עתה שזפו את גופם לראשונה באורו הבוהק של עולם הזוהר - שנמנעים מלקרוא את מה שכותבים עליהם. בדרך כלל הם גם סופרים את מספר המגיבים בגאווה, ולא משנה אם המשורר מתקרא "אחד שיודע 3", "מקורב מנתניה", או "בני כהן מעתלית". מי שמתהדרים באדישות בעניין הזה הם בדאים, כי המדד פה ידוע וברור: אם אין תגובה למאמר שנכתב על אדם מסוים, אותו אדון יכול להתחיל לחשב את קִצו הסופי מהתודעה הציבורית.

המדרג בעולם התגובות פשוט ונהיר: עדיף ונעים שהציבור יזכיר את שמך לצד מחמאות אדירות ותשבחות מופלאות. ברמה נמוכה מעט יותר, אבל לא בהרבה, טוב שידונו בך ובנכתב עליך, גם אם מציינים שאתה איום ונורא, איש מדון ושני לבן לאדן. הגרוע ביותר הוא שיתעלמו מנוכחותך, אז אתה משול לבר מינן בספֵרה הציבורית.

מאז תחילת עידן הרשתות החברתיות, אותו טוקבק מרושע וארסי שמותיר את הדובר מאחורי מסך עשן איבד את הבכורה והפך למיושן. כיום אנשים כבר לא מתעטפים במעטה סודיות, ומטיחים בפנים ולאור יום את כל אשר על לבם. קללות, דברי בלע, איומי רצח, שקרי דיבה וסתם הצקות. הכל הולך. צריך לומר: התגובות בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר הן לא תמיד שליליות. הכביש דו־סטרי. לצד הכפשות, אנשים גם מחמיאים ומרגשים. הם מחזקים, משתפים בתחושות הטובות ובהערכה הרבה שהם רוחשים לאחר.

בשבועות האחרונים, בעקבות כמה סרטים שלי ששודרו ברצף, זכיתי להכיר - ובעוצמה רבה - את שני סוגי התגובות. השבוע חובקתי בחום ובאהבה. כתבו לי דברים נפלאים: שאני אמיץ, חכם, איש הטלוויזיה הטוב ביותר בנמצא ורודף צדק שסרטיו ראויים. זה כיף גדול, אבל הכל כמובן מתקבל, כפי שאומרים בעולם המשפט - כ"אמת לשעתה". הסופרלטיבים הללו הגיעו כמה ימים בלבד אחרי שספגתי, בעקבות סרט אחר שהייתי מעורב ביצירתו, מטח קללות מגעילות שלפיהן אני אדם מתועב, עיתונאי קטן, הורס משפחות וחטטן דוחה. היו שאפילו איימו ממש שיגמרו לי את הקריירה ויחשפו כמה הרגלים מגונים שלטענתם פיתחתי במהלך השנים.

אף שכל קשר בין מה שנכתב למציאות רופף ומעולם לא היו לי משובות נעורים כאלו, זה עדיין היה לא סימפתי. נדהמתי ונגעלתי מהנועזות, והתלבטתי מה לעשות. מצד אחד אני אוהב את הדיאלוג כשהוא מתנהל בצורה תבונית ומכובדת, הוא מפרה ולטעמי ראוי שכל אחד יוכל להביע את דעותיו על עשייתי הפומבית, גם אם הוא לא אהב אותה. ביקורת מסייעת לי להבין אם שגיתי ובמה, או במקרים אחרים, לבסס את עמדתי.

מצד שני, כשזה הופך לגידופי רחוב ובריונות זה עניין אחר. לכן מחקתי את אלו שלטעמי עברו את הגבול. ברגעים הראשונים חשתי שלא בנוח עם הצנזורה שהפעלתי, כאילו פגעתי בקדושת חופש הביטוי. אחר כך הרגשתי מצוין. כמו שמי שמקלל אותי ברחוב לא יזכה למענה, כך גם ברשת. אין מה לנהל דיון ואין סיבה לאפשר לאגרסיות להתפתח על חשבוננו.

היו כאלו שכאמור אפילו פרסמו שקרים בגוף התגובה. לרגע חשבתי לתבוע אותם ולעשות קצת כסף מההתלהמות וכבר שלפתי את הנייד כדי ליצור קשר עם משרד עורכי דין שמתמחה בטיפול בדברים מסוג זה. אבל אז נעצרתי. נשמתי עמוק וחשבתי. ביני לבין עצמי אני יודע שהתנהלתי בצורה תקינה במקרה המדובר שבגינו פתחו עלי ג'ורה, היו לי תשובות לביקורות ולגידופים. כשזה המקרה, אני מבין שהתגובות, גם אלו שרוויות בשנאה וטינופות, הן טובות.

ובסוף, חובה לזכור שלא תמיד יאהבו אותי. גרוע מזה, סביר להניח שחלק ניכר מהזמן אף ישנאו אותי. אבל הרבה יותר מעניין להיות ליד המדורה - בין שכדי ליהנות מחמימותה הנעימה או להיכוות מלהבתה הרושפת - מלעמוד הרחק בקור הבטוח והמשמים.