מי באמת זקוק לשוויון? די היה בעשרות דגלי פלסטין שהונפו בכיכר מלכי ישראל שבתל אביב במוצאי השבת האחרונה כדי להבהיר לכל מי שעיניו בראשו - והוא רוצה לעשות בהן שימוש - כמה נחוץ חוק הלאום. אבל השמאל היצירתי לא נם ולא נח. בניסיון נואש עד פתטי ניסה השמאל להתנער מדגלי פלסטין שהונפו בלב העיר התאומה של עזה (עוד מימי רוני מילוא), וליצור הפרדה מלאכותית בהחלט בין הטיעונים הלאומניים של מניפי הדגלים לבין הטיעונים ה"לגיטימיים" בעד שוויון ונגד אפרטהייד, שמשחקים ישירות לידי המנפנפים בדגלי הלאום, המבקשים לבוא בנעלי הדגל הכחול־לבן ולא לצדו. 
 

רוב הציבור שעד היום לא טרח אפילו לקרוא את חוק הלאום ולהתרשם במו עיניו שהוא בסך הכל מעגן את הדגל, ההמנון, השפה העברית, חוק השבות והקשר עם התפוצות - שוב עלול ללכת שולל אחר תעמולה כוזבת. שוב הוא עלול להאמין שאם רק נוסיף לחוק הלאום קמצוץ שוויון, מיד יהפוך העקוב למישור. במחי המילה הגואלת, חוק האפרטהייד המפלצתי יהיה לחוק מחמד. 
 

האמת היא שחוק הלאום חיוני, בעוד שתוספת השוויון מיותרת. מה שזקוק לשריון הוא הערך "מדינה יהודית" ולא הערך "מדינה דמוקרטית". איש אינו חושש שערכי יסוד כמו צביונה הדמוקרטי של המדינה והשוויון הנגזר ממנו אינם מוגנים על ידי בית המשפט העליון. לעומת זאת, כשמדובר בצביונה היהודי של ישראל, רבים וטובים סוברים שבג"ץ משלם לו מס שפתיים, במקרה הטוב. 
 

חוק הלאום בא לעגן את הערך הלאומי לצד הערכים האחרים, ולא במקומם, ברוח דבריו של שר החינוך הראשון, איש מפלגת העבודה, בן־ציון דינור: "לערבים - כל הזכויות בארץ ישראל, שום זכות על ארץ ישראל". חשוב שאנשי מפלגת העבודה, שהיא מרכיב מרכזי במחנה הציוני, ייזכרו בדברי דור המייסדים של המפלגה שפעם הייתה ציונית, ושהיום מנשבות בה בעיקר רוחות פוסט־ציוניות.


השופטת רונית פוזננסקי-כץ. צילום: אבשלום ששוניהשופטת רונית פוזננסקי-כץ. צילום: אבשלום ששוני


פוזננסקי־כץ כמשל
 

רוב הציבור מריע לשופט גרוניס, שכמו גבר־גבר עשה סדר והרחיק לצמיתות מכס השיפוט את השופטת רונית פוזננסקי־כץ בגלל מסרונים פסולים שהחליפה עם התובע בדרכו לדיון מעצרים שבו אמור היה להופיע בפניה. אני דווקא חושב שלפנינו מקרה שבו בשם טובת הכלל נעשה עוול לפרט ושהיעדר המידתיות שלו צועק דרשני. בעיני זו אטימות וקהות חושים כשאיש במערכת אינו מזדעק לנוכח חוסר הפרופורציה בין העבירה לעונש. 
 

אני מצפה משופט כמו גרוניס ליכולת הפרדה בין מעשה לבין הכוונה המסתתרת מאחוריו; בין פופוליזם המוביל ללינץ' ציבורי קל־דעת לבין שיפוט מקצועי שקול וקר־רוח. אינני מזלזל בערך ההרתעה, וגם לא בחומרת התופעה של החלפת המסרונים עם צד למשפט בהיעדר הצד השני. אבל בענישה צריך מידתיות ואיזון. 
 

האם מוצדק לגדוע קריירת שיפוט בשל עבירה הנעדרת מחשבה פלילית? במקרה הנדון לא רק שלא הייתה כוונה לפגיעה במועמדים למעצר, אלא שהכוונה הייתה הפוכה. השופטת פעלה לקצר את המעצר, והפרקליט דיווח במסרוניו על פעולות שנועדו להניע את חבריו התובעים להסכים לקיצור המעצרים שיתבקשו. נכון שגם אם השיחה נועדה להיטיב עם הצד שמאחורי גבו התקיימה, היא עדיין פסולה ואינה יכולה למלט את השופטת מהרשעה, אבל כוונת השופטת היא בדיוק הנסיבה שמובאת בחשבון בשלב גזירת העונש.
 

לכן, טוב תעשינה בחוכמתן שרת המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון אם יחזירו את התיק לוועדת גרוניס בליווי המלצה נמרצת להגיע לתוצאה שפויה, שיש בה פחות קהות חושים אדישה כלפי הפרט ויותר חמלה. 
 

אורי אבנרי

אין יהודי הרחוק מהשקפת עולמי יותר מאורי אבנרי. לשיטתי, מאמרי המחץ שלו ב"העולם הזה" שטפו הרבה מוחות בישראל ודחפו אותם לזרועות השמאל. כישרונו התעמולתי הרב הגדיל את כוחו של מחנה השמאל והוביל לכיוונים מסוכנים למדינה. אבל אני מבקש להפריד בין דעותינו הפוליטיות, שתהום פעורה ביניהן, לבין הערכה מקצועית ואפילו ערכית לאדם על פועלו החיובי ותרומתו לחופש העיתונות, ואפילו לעצם היותו אידיאליסט בעידן שהולך ומסתמן כאופורטוניסטי. 
 

אני סבור שראוי לומר בימים אלה, שאורי אבנרי הוא ענק, אחד וייחודי, המככב על הבמה הציבורית של מדינת ישראל ברציפות מיום הקמתה ועד היום, למעלה מ־70 שנה. הוא ולא אחר הניח את היסודות לעיתונות הישראלית החוקרת והמבקרת, לעברית הרזה והמדויקת, לחברה התל־אביבית, לשמאל הישראלי, והכי חשוב - לאופוזיציה למשטר הכמעט בולשביקי של בן־גוריון ומפא"י שלו בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, שאבנרי הגדיר כ"מנגנון החושך". 
 

התופעה של אלפים היוצאים כל יום שלישי בלילה לתחנות מכירת העיתונים ברחוב דיזנגוף בתל אביב לקנות במכירה מוקדמת את הגיליונות החמים של "העולם הזה", העידה על ההשפעה העצומה של העיתון שפרסם "ללא מורא וללא משוא פנים" את כל הסיפורים שהעיתונים הממוסדים צנזרו והעלימו. בכוח העט ובמימון קוראיו בלבד, הצליח לייצר מוקד השפעה רב־עוצמה ולעמוד יחידי, לעתים, מול מערכת שלטונית כוחנית ודורסנית. בראייה לאחור, הוא הניח חלק מיסודות המהפך של בגין ב־1977.
 

יאיר גולן

חיים ומוות ביד הלשון. בעיקרון, אני נגד לתפוס אדם בשל טעות אחת גסה ככל שתהא. אבל לכל כלל יש גם חריגים. מי שהעז לומר ביום השואה שהוא "מוצא עדות בקרבנו לתהליכים מעוררי חלחלה", בדומה לאלה שהתרחשו בגרמניה הנאצית, לא יכול להיות מועמד לרמטכ"ל או לכל תפקיד פיקודי אחר. אני עושה הפרדה בין שלילת מועמדותו לרמטכלות כצעד של ענישה על דבריו, לשלילת מועמדותו על רקע של חוסר אמון ביכולתו להפעיל שיקול דעת.

אלי טביב
 

פרשני הספורט חגגו השבוע את הפרידה מאלי טביב בצורה לא חגיגית, לא מכובדת ובעיקר לא מכבדת אותם עצמם. רבים מהם, בגסות צורמת, התבוססו שוב ושוב במשאלה שטביב ייפרד מהכדורגל הישראלי לצמיתות. אני חושב שנעשה לו עוול עצום.חרף היותי תל־אביבי, אני אוהד את בית"ר מאז ולתמיד. טביב לקח את הקבוצה בתקופת משבר קשה ובהתמדה ובכישרון בנה קבוצה יש מאין. הייתה לו בעיה אחת קשה. בניגוד לכל בעלי הקבוצות האחרים שאוהבים כדורגל, אבל זקוקים לאנשי מקצוע כדי לנהל את העסק, הוא לא היה זקוק לאיש. הוא ניחן בטביעת עין נדירה בבחירת שחקנים, והבין כדורגל הרבה יותר טוב מכל אנשי המקצוע שסביבו, כולל שחקנים, מאמנים ומנהלים בעבר ובהווה.

ומה שהזיק לו אפילו יותר, זה שהוא מבין כדורגל לאין שיעור טוב יותר ממרבית הפרשנים, בעיקר אלה שחגגו את הליכתו. לראייה, חוץ מהנסים שחולל בבית"ר, עומד גם הדאבל שהשיג בתנאים נחותים בהפועל תל אביב, בניגוד לכל הציפיות ולהיגיון הספורטיבי המקובל.
 

אינני מכיר את טביב, אבל נהניתי בשנה האחרונה מהקבוצה שבנה, שהגיעה לסף לקיחת אליפות וגביע, ולא פחות מהמעקב אחר בניית הקבוצה, בתקציב שלא מתקרב אפילו לאמצעים של אלונה ברקת והמכביות מתל אביב ומחיפה. כל קבוצה שתקבל את טביב כבעלים, תתברך במנהל מקצועי העולה על כל מנהל מקצועי אחר בישראל.

tguvot@maariv.co.il