1. בריוני ביבים


זה לא יאיר גולן. זה גדול בהרבה מיאיר גולן. מסע ההכפשה שהשיק בור הביוב הפתוח של בנימין נתניהו, כלומר עמותת "אם תרצו", נגד סגן הרמטכ"ל לשעבר לא נועד לטרפד את מינויו של האלוף לתפקיד הרמטכ"ל. לא צריך להיות אלון בן דוד כדי לדעת שלגולן לא היה סיכוי גדול לקבל את המינוי גם לפני המסע המתועב הזה. אם ליברמן ימנה את גולן לתפקיד אחרי הנאום ההוא, הדבר הבא שהוא יצטרך לעשות זה לברוח לאי בודד עם אחמד טיבי. המטרה האמיתית של האירוע הפאשיסטי שהיינו עדים לו השבוע הייתה אחרת: אביב כוכבי, ניצן אלון ואייל זמיר. שלושת האלופים האחרים המועמדים לתפקיד. למען יראו וייראו. הם צפו בזובור הציבורי המשפיל ש"אם תרצו" ערכו השבוע לאחד הקצינים הנועזים והחדים שהצמיח צה"ל בדור האחרון והבינו שזה יהיה גם גורלם, אם יפתחו את הפה.


כך מגדלים דור של קצינים מפוחדים, צייתנים ואומרי הן. צייתנים, לא מהבחינה של מילוי הוראות הדרג המדיני. צייתנים במובן של חסרי חשיבה עצמית, חוששים לבטא את עצמם מול הדרג המדיני, מגמדים את תפיסתם, ערכיהם ומצפונם אל מול הגל העכור של פאשיזם יהודי ששוטף את הארץ. נתניהו לא מעוניין בעוד גדי איזנקוט. הוא לא צריך רמטכ"ל שאומר שהוא לא מתלהב מריקון מחסנית על ילדה בת 14 עם מספריים. הוא לא זקוק לרמטכ"ל שמסמן את מעשהו של אלאור אזריה כמנוגד לחלוטין לערכי צה"ל ולהוראות הפתיחה באש. הוא ממש לא רוצה רמטכ"ל שאומר שלהוריד פצצת חצי טון מ־F16 על חבורת נערים המפריחה עפיפון יגרום הרבה יותר נזק מתועלת. הוא רוצה רמטכ"ל צייתן, שתקן, פחדן. בואו נתפלל שהוא לא יקבל כזה, כי בסופו של דבר צה"ל לא שייך למר נתניהו ואפילו לא לגברת. צה"ל שייך לנו.


יאיר גולן. צילום: דובר צה"ל


הגענו ליאיר גולן. משה (בוגי) יעלון חושף השבוע בראיון לאמנון אברמוביץ שבפעם הקודמת שמונה רמטכ"ל, לפני ארבע שנים, מועמדו של ראש הממשלה נתניהו היה גולן. יעלון מינה את איזנקוט. פעם אחת קודם, ב־2011, אחרי שמינוי גלנט בוטל, מועמדו של נתניהו היה איזנקוט. אבל איזנקוט סירב וכך מונה גנץ. הפעם? מועמדו הקודם של נתניהו, אותו גולן, הפך לפרסונה נון־גראטה. לו אני נתניהו, אני שואל את עצמי איך זה שאף פעם לא ממנים את המועמד שלי ושתמיד אני מתהפך על המועמד שלי בסיבוב שאחרי. כך או אחרת, יאיר גולן הוא קצין מבריק. נועז. מצטיין. אמיץ. אדם שתוכו כברו ואינו חושש להביע את דעתו.


מבין ארבעת המועמדים לרמטכ"לות, גולן מחזיק, להערכתי, בדעות הימניות ביותר. הוא ננזף בשעתו כשהמשיך להשתמש ב"נוהל שכן", למרות האיסור שהוטל על הנוהל הזה בצבא. זה לא מפריע לקלגסי נתניהו, החברים מ"אם תרצו", להאשים אותו עכשיו ב"העדפת חייהם של אזרחים פלסטינים על חיי חייליו". לוקחים את מי שהקדיש את חייו למען ביטחוננו, קצין מעוטר שנפצע בשדה הקרב ותמיד חתר למגע, והופכים אותו לסוג של בוגד. כך נראית לאומנות חשוכה. כך נראים בריוני ביבים. זוהי הזרוע הביצועית של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

אני ממתין עכשיו לגזר הדין הסופי של רונלד לאודר, האיש שגילה את נתניהו בניו יורק וגם השקיע בו לא מעט אנרגיה וכסף. לאודר, יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, פרסם השבוע ב"ניו יורק טיימס" מאמר תקיף נגד חוק הלאום ונזקיו. נדמה לי שגופתו תיפלט בהמשך לחוף. האיש שהשקיע בארץ מאות מיליונים יהפוך לבוגד בהינף מקלדת, מטעמם של אותם בריונים המטילים כאן טרור בסמכות וברשות.


2. בדרך לתהום


אני נזכר במפגש הראשון שלי עם רונן שובל, האיש שעמד בראש "אם תרצו", כשהושקה לראשונה. הוא נתן לי אז את המחקר שהצביע על תמיכה של הקרן החדשה בעמותות וארגונים שהזרימו חומרים נגד חיילי וקציני צה"ל לוועדת גולדסטון. פרסמתי את המחקר הזה, והוא עורר תהודה עצומה. לא תיארתי לעצמי איזו מוטציה תצמח מהעמותה הזאת ולאיזה ממדים מפלצתיים תגיע השפעתה. שובל כבר לא פעיל בעמותה שהקים לפחות שש שנים. השבוע הוא צייץ ציוץ תקיף נגד השיימינג שנעשה לפיטר ביינרט האמריקאי וקרא לנתניהו להזמין את העיתונאי האמריקאי לשיחה ולהתנצל. ניסיתי לבדוק איתו אתמול את דעתו על המוטציה שברא, אבל לבקשתו השיחה בינינו תישאר פרטית.


אל תתבלבלו: "אם תרצו" זה נתניהו, נתניהו זה "אם תרצו". שיטוט מהיר ברשת יבהיר את הזהות בין הישויות הללו ואת הקשר הישיר והמהיר בין ראש הממשלה, תורמיו ומקורביו, לבין מימון הארגון המסוכן הזה והפעלתו כזרוע הבריונית של הפאשיזם. האם אני מתחרט על הפרסום ההוא? לא. הקרן החדשה משקיעה הון בפרויקטים חשובים בישראל, ועל כך היא ראויה לשבח. היא גם תומכת בעמותות שחוצות, לטעמי, מדי פעם את הגבול בפעילותן נגד האינטרסים הישירים של מדינת ישראל, ועל כך היא ראויה לגנאי. עמיתי בן־דרור ימיני ב"ידיעות" עושה עבודת קודש בתחום הזה. מכאן ועד הפיכתה של הקרן לסכנה הברורה והמיידית לביטחון ולקיום המדינה פעורה תהום מסוכנת. אנחנו נמצאים עכשיו על המדרון החלקלק בדרך לתהום שאין ממנה חזרה. 


כדי לסכם את הנושא, בואו נסגור מעגל: אותו אלוף יאיר גולן, באותו נאום שסתם את הגולל על הקריירה הצבאית שלו, צדק לחלוטין. הוא דיבר על התחלה של דמיון בין תהליכים חברתיים מסוכנים באירופה של המאה הקודמת לבין סימנים של מה שקורה אצלנו עכשיו. גם אני, כמו כל מי שהיגיון בראשו, מפרש את דבריו לא כהשוואה של ישראל לגרמניה הנאצית, אלא כדאגה מהתהליכים העלולים לדרדר דמוקרטיה למחוזות אפלים. ולכן אין מנוס מלהגיד את זה שוב, ושוב, ושוב: יאיר גולן צדק.


גם תא"ל עופר וינטר צדק. לא השתתפתי בשיימינג שנעשה לו אחרי "יום שישי השחור" ברפיח, כי אני חושב ש"נוהל חניבעל" הוא אקט הכרחי למניעת חטיפת חיילים או גופותיהם, בעיקר כשמנגד ניצבים פראי אדם נטולי אנושיות כמו אנשי חמאס, הסוחרים בגופות ומתעללים במשפחות שכולות בהנאה גלויה. הפצ"ר, האלוף שרון אפק, פרסם השבוע כי אותו אירוע אינו מצריך חקירה או תביעה נגד מי מצה"ל, ובדיעבד ניקה גם את שמו של וינטר, וכמה טוב שכך.


ראוי שהחברים בשמאל שהיללו ושיבחו את האומץ של אלוף אפק כשתבע ומיצה את הדין עם החייל היורה מחברון אלאור אזריה, יקבלו את דעתו גם עכשיו. נדמה לי שקידומו של וינטר עוכב לא בגלל "יום שישי השחור" אלא בעיקר בגלל המפגשים האסורים עם נפתלי בנט. כך או אחרת, זה הזמן להזכיר שוב שממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדותינו, עם נתניהו וליברמן ובנט, ניהלה בימים האחרונים מו"מ עם חמאס והגיעה איתו להסדר תחת אש, תוך ויתור על גופותיהם של חללינו. זה נדון כאן בהרחבה בשבועות הקודמים, אז נסתפק בתזכורת.
 

3. עניין קיומי


ביום שישי, לפני שבוע, השתכנע נתניהו שצריך לחתוך מהר ככל האפשר לבחירות. כמו בתיה עוזיאל המיתולוגית בשעתה, גם נתניהו הכין מראש מצבור של "משברי מדף" שינפקו לו אמתלה לפרוץ לבחירות על אפם וחמתם של שותפיו הקואליציוניים, תוך ביום מצג שווא של "דין התנועה" או "טובת המדינה".

משבר הגיוס הוא משבר מדף מלאכותי זמין, משומן דק, מנוילן ומוכן להפעלה. אם ביבי רוצה, בתוך עשרים דקות המשבר הזה חולף מן העולם. מישהו לוחש משהו על אוזנו של אחד ששמו בבצ'יק, שלוחש אותו על אוזנו של ליצמן, שלוחש אותו על אוזנו של האדמו"ר מגור, ובא לציון גואל. זה לא אומר שחרדים יבואו לבקו"ם חלילה, אבל הבחירות לא יוקדמו. השאלה היא, האם ביבי רוצה? נכון לשישי האחרון, הוא רוצה בחירות. מתי? בסוף ינואר, תחילת פברואר. מה שיבוא קודם.


ביום ראשון, יומיים אחרי קבלת ההחלטה, קרו שני דברים: נתניהו הניח את האולטימטום המתקתק לפתחה של הקואליציה כשהכריז "או שנפתור את משבר הגיוס תוך שבועיים, או שנלך לבחירות". הדבר השני, שקרה לכאורה מתחת לרדאר, היה שיגורו של צלם החצאיות, השליח למשימות עלומות, ללונדון. נתן אשל, האיש והמצלמה, הפעם ללא מזוודה (רק טרולי המיועד לגיחות בזק אל הבסיס העלום שבממלכה הבריטית), עלה על טיסת בוקר. עד ההמראה הוא ישב על מושבו והסתמס בהתלהבות עם איילת שקד. בואו נתפלל עבורו שזה היה באישור "הגברת". 


נתן אשל. צילום: נועם מוסקוביץ', פלאש 90


אחר כך הוא קרא בעיון את הדפים שאתם קוראים עכשיו, טור שכותרתו "חזק עם חמאס" מהשבוע שעבר. אחר כך הוא עבר ל"ידיעות". את "ישראל היום" כנראה קרא בבית. אחר כך הוא ניסה לראות סרט, אבל ביצועיו בכל הקשור להפעלת מערכת המולטימדיה היו חלשים בהרבה מכישרון הצילום שלו, וצלמנו נתקע מול "פיטר הארנב" לילדים. אין יוצא ואין בא. ניסה מכאן, ניסה משם, הארנב צחק אחרון, עד שאשל נאלץ להטריד את הנוסעת שלידו כדי שתסייע לו להיחלץ.

אחר כך הוא נמנם קצת. אני מעריך שציפו לו משימות לא פשוטות בבירה הבריטית, מקום שממנו אפשר להפעיל מערכות שהשתיקה יפה להן. יצוין ש(כמעט) אף אחד לא זיהה את אשל על המטוס. הוא הרגיש כה בטוח עד כי כשהלך לשירותים, השאיר את הטלפון הנייד מיותם מאחוריו, תוך התעלמות מעברו המפואר (של הטלפון).
 

כאן צריכה להגיע הערת האזהרה הקבועה: כל זה נכון לשישי שעבר. לא לשישי הנוכחי. הישיבה האסטרטגית ביום שישי שעבר, שהופרעה על ידי עורכי הדין האישיים שעסקו בהכנות לחקירת ראש הממשלה היום, עסקה בהקדמת הבחירות. הסיבות להקדמה מצטברות: ראשית, הסקרים הטובים. הספין הגאוני של "חוק הלאום". החולשה היחסית של לפיד וגבאי. המצב הביטחוני הסביר אך שביר והכלכלה החזקה. היריבים הפוטנציאליים שלא מאורגנים, עדיין.

בני גנץ, למשל. הרמטכ"ל לשעבר ממשיך לדפדף בטינדר הפוליטי ולפגוש את כל העולם ויועצו האסטרטגי. מעניינות במיוחד היו פגישותיו של גנץ עם אורלי לוי־אבקסיס. חיבור בין שני אלה יכול להניב תשואה מטורפת, בהנחה שיש כוח עליון שיכול לפתור את סוגיית "מי מספר אחת" הקבועה (הצעה לנוסחה: היא תקבל את התפקיד הבכיר בתחום הכלכלי־חברתי, הוא את התפקיד הבכיר בתחום הביטחוני־מדיני). התחושה באשר לגנץ היא שהאיש לא מתכונן להיכנס לפוליטיקה כמועמד אלא כפרשן פוליטי.
 

במצב הדברים הזה נתניהו סבור שהקרקע בשלה לבחירות, אבל הוא גם שומע אותה רועדת. עכשיו הגענו לסיבה החשובה באמת להקדמת הבחירות: ההערכה שלוח הזמנים לקראת ההמלצות של היועמ"ש על כתב אישום מתקצר והולך. אם עד לאחרונה סברו רוב הפרשנים המשפטיים שהעסק ייגרר עד אמצע 2019, הרי שעכשיו הדעה הרווחת היא שהיועמ"ש יהיה בשל להגשת כתבי אישום בתחילת השנה הבאה.

הבשלות הזאת קרובה יותר לריקבון, אבל זה מה שיש. לתפיסתו, נתניהו חייב להקדים את שלב כתבי האישום ולרוץ לבחירות טרם השימוע. מדובר בעניין קיומי. הוא רוצה לחזור לשימוע עם 35 מנדטים. הוא משוכנע שהיועמ"ש יסגור את תיקי 1000 ו־2000, יגיש כתב אישום חיוור בתיק 4000 בגין הפרת אמונים, ועל זה, כידוע, "לא מפילים ראש ממשלה מכהן" שזה עתה זכה לאמון הציבור למרות האישומים ומלבד זה הוא גם היחיד שבאמת תומך ב"מדינת הלאום של העם היהודי", בעוד כל האחרים בעד הערבים, כידוע.
 

אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שנתניהו יתקרר. היום או מחר, שלשום או מחרתיים. טובים 30 מנדטים ביד מ־35 על העץ. מי שבטוח יתקרר הוא משה כחלון. עד לפני חצי שעה הוא היה שר אוצר עטור תהילה, הראשון שחזר חי מהמשימה להורדת מחירי הדיור והנה, פוף. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החזירה שלשום עטרה ליושנה ואת כחלון למשבצת הראשונה. ההכרזה שמחירי הדיור שבו לעלות מצננת מאוד את המוטיבציה של שר האוצר, שותף קרוב וישיר של ראש הממשלה ומי שמעוניין בכל מאודו לחזור איכשהו, מתישהו, לליכוד. מהמרק הרותח הזה תצא בקרוב ההחלטה אם ללכת לבחירות, או לא. נכון לעכשיו, הסיכוי שדצמבר וינואר יהיו חודשי קמפיין אינו מבוטל.


4. מחיר הטעות


משהו השתבש במאמציו המוצלחים של שירות הביטחון הכללי להגן עלינו. הנזק שנגרם לישראל השבוע מעיכובו של העיתונאי האמריקאי־יהודי, ציוני אוהב ישראל (אך מבקר ממשלתה) פיטר ביינרט, בלתי ניתן למדידה ידנית. במקרה הזה לפחות, השב"כ הודה בטעות ומתחקר אותה. הבעיה היא שביינרט לא לבד. שורה ארוכה של מעוכבים, נחקרים, מתושאלים ומובכים מתווספת אליו. אני מדבר על ישראלים או יהודים, פעילי שמאל מהסוג החנוני, אלה עם המשקפיים העגולים שהדבר המסוכן ביותר שהם מסוגלים לעולל לביטחוננו זה לכתוב מאמר ב"ניו יורק טיימס" או גרפיטי זועם על איזה קיר בשטחים.
 

סיפורו של ביינרט, אחד היהודים המשפיעים ביותר בתקשורת האמריקאית, שאהבתו לישראל מוכחת וביקורתו נוקבת אך לגיטימית, פתח את שערי הגהינום. בדקתי השבוע לעומק את הסיבה בגינה עוכב ביינרט ל"תשאול" בידי השב"כ בנתב"ג. מתברר שהוא לא נחקר על משהו שהוא עומד לעשות, אלא על הפגנה בה נטל חלק שנתיים קודם בבית לחם. ביינרט לא הסתיר את ההפגנה ההיא ואפילו כתב עליה מאמר בעיתונו. בשב"כ, אני מעריך, סבורים כי זו הייתה הפגנה שיכולה הייתה לעורר אלימות. גם אם כן, כל מה שצריך זה לברר רגע מי זה ביינרט כדי להבין עד כמה מיותר היה התשאול השבוע בנתב"ג. נדמה לי שבשב"כ יודעים לברר דברים מסובכים בהרבה מהקשקוש הזה, ובמהירות רבה אף יותר.
 

פרשת ביינרט עוררה מרבצם סיפורים רבים נוספים (הבולט שבהם סיפורו של הסופר המשפיע רזא אסלאן, אמריקאי ממוצא איראני, שעוכב ותושאל, לדבריו, באופן משפיל במעבר הגבול מירדן, בעוד אשתו, חותניו וילדיו ממתינים לו שלוש שעות בשמש קופחת). הרשת גועשת בסיפורי זוועות על מדינת המשטרה שבנינו כאן, על הארדואניזציה הדוהרת, על המדינה שאמורה הייתה להיות דמוקרטיה פתוחה, ליברלית, סובלנית ונאורה ומתחילה להיראות כמו טורקיה, אך קטנה ועצבנית יותר.
 

ניסיתי לבדוק השבוע את הטענות. השתכנעתי שבשב"כ לא מנהלים אגף למשטרת מחשבות. השב"כ גם לא מנסה לסמן או לצוד את מתנגדי נתניהו (יש די מתנדבים למשימה זו במקומות אחרים). אין מצב שנדב ארגמן, ראש השב"כ, ייתן יד להפיכת הארגון החשוב הזה לכלי שלטוני שמטרתו דיכוי מחשבות וצייתנות. היו מי שדרשו מהשב"כ לקחת על עצמו גם את המאבק ב־BDS, מה שהיה מצריך תשאולים מהסוג שצף לאחרונה, אבל השב"כ דחה בתוקף את המשימה הזאת ואף התרומם על רגליים אחוריות וסירב לקבל את האחריות על התחום הזה. השב"כ נותר מסור ומגויס למשימה אחת בלבד: מניעת טרור או אלימות.


האמצעים שהשב"כ נוקט נגד אנשים העלולים לבצע פיגוע טרור או להפיל מטוס נוסעים ידועים. לפעמים נגרמת אי־נוחות, לפעמים מתחוללות מבוכות, אבל אין ספק שמחיר הטעות בתחום הזה בלתי נסבל ונמדד בחיי אדם, לפעמים חיי המוני אדם. לכן קשה לבקר את דפוסי העבודה ותורת ההפעלה של השב"כ, שתוצאותיהם טובות (טפו טפו) ורבים בעולם מחקים אותם.

הבעיה היא שהפרשות האחרונות אינן שייכות לתחום הזה. אין כאן חשודים בטרור. אין כאן מוסלמים או מתאסלמים, תומכי דאע"ש או אל־קאעידה, אנשים שמסוגלים לשגר את החברה שלהם, בהריון, להתפוצץ במטוס נוסעים בגובה של עשרה קילומטרים (מקרה שקרה באמת). כאן יש עסק עם פעילי שמאל במקרה הרע, או סתם שמאלנים שאינם פעילים במקרה הטוב. נדמה לי שבשב"כ יודעים שבמקרה הזה מחיר הטעות נסבל. יודעים גם שדעות שמאלניות לא הוצאו, עדיין, אל מחוץ לחוק.


תורת ההפעלה של שב"כ גורסת שמי שעלול להשתתף בהפגנה או בהפרת סדר שתכלול זריקת בקבוקי תבערה או אבנים על כוחותינו, מסומן לתשאול בנתב"ג ואולי גם לדחיית בקשתו להיכנס ארצה. הבעיה היא שחלק מאלה שעברו אותו תהליך מביך הם ישראלים, שאי אפשר לשלול את כניסתם ארצה. החלק האחר הם סתם יהודים טובים, תומכי ישראל, תורמים, ציונים. הגל הגדול של סיפורי זוועה שמסופר עכשיו ברשת גורם לנו נזק עצום, גדול בהרבה מהנזק העשוי להיגרם מהפגנה, גם אם במהלכה ייזרקו אבנים על כוחותינו. 


צריך לעקוב אחרי מה שקורה ביהדות ארה"ב, שרובה המכריע שייך לאגף הליברלי/שמאלני. לא רק שנתניהו השליך אותם מזמן אל מתחת לגלגלי האוטובוס, עכשיו הם משוכנעים שהוא משסה בהם את השב"כ. אני שואל את עצמי אם זה מה שאנחנו באמת רוצים: להפוך למדינת משטרה, למצודה מבוצרת של קנאים שטופי לאומנות שמגרשים מעל פניהם את מיליוני אחיהם שבתפוצות, התורמים ומשקיעים במדינה היהודית את נשמתם כבר שנות דור.


לא צריך להיות רכז שטח בשב"כ כדי לקבוע בביטחון שגם אם שלושה שמאלנים שהתכוונו להשתתף בהפגנה בבית לחם לא יצליחו לעבור את חומות האבטחה הציונית בנתב"ג, זה לא ישנה הרבה בשטח. עדיין יהיו הפגנות, עדיין ייזרקו אבנים. המסקנה המתבקשת היא שעומד מולנו גולם שקם על יוצרו. הוראות שקפאו בזמן ואיבדו מגע עם המציאות, או לפחות עם "גוגל", שם אפשר היה לזהות בתוך שניות מי הוא פיטר ביינרט ועד כמה פגיעתו התדמיתית של רזא אסלאן בישראל תהיה קשה. אני לא אומר את זה מידיעה מוחלטת, אבל יש לי הרגשה מושכלת שבשב"כ מבצעים עכשיו בדיקה מקיפה של דפוס הפעולה הזה, ובפעם הבאה יחשבו עוד פעם או פעמיים לפני שיעניקו לאויבינו עוד תירוצים להסית נגדנו את מה שנותר מהעולם הנאור.


5. עשינו סדר


ביום שלישי השבוע שודרה בפעם האחרונה "עושים סדר", התוכנית שגל גבאי ואני מגישים בטלוויזיה החינוכית כבר 12 שנה (תיכף נחזור אליה). החינוכית נסגרה ומה שנותר ממנה אמור לעבור ל"כאן". יום עצוב, קודר ומדכא למי שמאמין באיכות ולמי שחושב שבכל מדינה נאורה צריכה להיות טלוויזיה חינוכית שממוקדת בילדים ובנוער ואנשיה משוחררים לחלוטין משיקולי רייטינג או שיקולים מסחריים. אגב, כמעט בכל המדינות המערביות יש טלוויזיה חינוכית המנותקת אפילו מהשידור הציבורי. בישראל כבר אין.
 

הספין שהופץ ברשת על ידי הטרולים וה"בוטים" (פרופילים מזויפים) שמופעלים מתעלות השופכין שבימין, שקרי מאין כמוהו. לא, החינוכית לא עוברת כמו שהיא לערוץ 11. לא מדובר באקט לוגיסטי או בירוקרטי. החינוכית, בצורתה המוכרת ובתפקודה המיוחד, נסגרת. רק חלק קטן מהעובדים עוברים ונקלטים ב"כאן". הרוב נשארים ללא תעסוקה. אף אחד לא יודע מה יעלה בגורל התוכניות. איש לא יודע איך זה יעבוד ואם החבר'ה של התאגיד יצליחו לשמור על האיכות הסגולית, על הגנטיקה הייחודית, על הניסיון המצטבר שנאסף בעשרות שנים של טלוויזיה מופלאה. 
 

הרבו להלל השבוע את כל הפנינים המיתולוגיות שיצרה החינוכית בשנות קיומה, מ"זהו זה" הבלתי נשכחת דרך "פרפר נחמד" ו"רגע עם דודלי" וכל שאר התופינים שגם היום, 40 שנה אחרי, מרתקים את הפעוטות שלנו למסך. הכל נכון. קצת שכחו שגם היום יש בחינוכית ליינאפ מדהים של תוכניות ילדים ונוער חדשות שכל אחת מהן היא אוצר בלום כשלעצמה. תוכניות כמו "גליליאו", בהגשת הילה קורח הנהדרת, שהבנות שלי שותות בצמא ובעיניים בורקות למרות שלל הפיתויים האלקטרוניים, המשחקים הדיגיטליים והמסכים הצהבהבים שמסביב; תוכניות על היסטוריה, מדע, תנ"ך, מוזיקה, חברה, ערכים ומוסר באיכות עילאית ופשטות כובשת. תעברו על לוח השידורים של החינוכית ותמצאו בו עשרות תוכניות כאלה, מופת של טלוויזיה טובה, איכותית, טהורה, מהסוג שמאפשר לך להשאיר את הילדים מול המסך וללכת.
 

אני מקווה באמת שכל זה לא יילך לאיבוד עכשיו. החינוכית היא, כפי שהגדיר דן מרגלית, שמורת טבע. מקום של פעם שקפא בזמן. אני מקווה שזה מה שיהיה גם בתאגיד, אף שהחברים בתאגיד כן לוטשים את עיניהם אל טבלאות הרייטינג, ובצדק. הם צריכים להתמודד על בסיס יומי עם שיטפון הרעל שמופץ נגדם בתקשורת והגידופים על הרייטינג הנמוך כנגד העלות הגבוהה. אני מקווה שלחינוכית יהיה שם גורל שונה.

ראויה לציון המנכ"לית של החינוכית, ד"ר אורנה שמחון, שנתנה כאן פייט הרואי להצלת המפעל. שמחון לא הייתה אמורה להילחם ככה. יש לה עבודה. היא מנהלת מחוז מוערכת במשרד החינוך. היא לא הייתה יכולה להיכנע ללא קרב מסיבה פשוטה: היא הציצה ונפגעה. היא הבינה באיזה מוסד מדובר וכמה לא נכון פשוט להוריד את השאלטר. היא הציגה תוכנית שאפשרה לחינוכית להתקיים ללא עלות עודפת. כלומר, לא נשאר צידוק כלכלי לסגירה. אז למה זה נסגר בכל זאת? אני מציע שתשאלו את שר האוצר משה כחלון. השר הכי חברתי בממשלה, עאלק.


"עושים סדר" שודרה בכל ערב בשעה 5 וחצי בערוץ 2 (בחודשים האחרונים אחרי סגירת הערוץ עברנו לערוץ עשר). הברקה של המחוקק העמידה לטובת החינוכית רצועת שידור בערוץ המסחרי המוביל של ישראל, בשעה אטרקטיבית למדי. היינו תקועים בגרונם של הזכיינים חצי שעה ביום עם אייטמים על חינוך, חברה, ספרות, תרבות, פריפריה, מיעוטים, עובדי קבלן, עמותות, זכויות ושאר ירקות נטולי רייטינג מסחרי כלשהו.
 

אז זהו, שלא. למרות הנושאים שלא מוצאים את דרכם בדרך כלל לערוצים מסחריים, התוכנית נתנה פייט מצוין למתחרותיה גם בשיעורי הצפייה והובילה מאבקים חברתיים רבים מספור בהתמדה, בנחישות, ללא מורא וללא משוא פנים. אני אסיר תודה לתוכנית זו, שבה למדתי המון בתחומים שלא הבנתי בהם הרבה. היה בה פתחון פה לכולם, מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה, מהצפון והדרום. תודות והערכה גם למנכ"לית יפה ויגודסקי, שבימיה עלתה התוכנית הזאת לאוויר ובזכות אמונתה הצליחה להבקיע את חומות הרייטינג, ולהוגה והמפיק נועם אדרי, שהתוכנית מהווה את מפעל חייו. זהו, תם ולא נשלם. צריך להביט הלאה, לקוות לטוב ולהילחם למענו, כי אין ברירה אחרת.
 

bencaspit5@gmail.com