שלום לאורי אבנרי, עדיין בלי שלום.

זה כמה ימים שבצוותא תלויה מודעה. המודעה לא קרועה, כמו שהשיר של שלמה ארצי ממשיך, אלא בוהקת ומעוצבת. עברתי ליד המודעה הזו כמה פעמים בשבועות האחרונים, הבטתי בה וסימנתי לעצמי להגיע. זו מודעה שמכריזה על אירוע מיוחד לרגל 95 שנים לאורי אבנרי. התאריך לאירוע: 21 בספטמבר 2018. כמעט כל הכרטיסים נמכרו. האירוע היה אמור להתקיים לציון יום הולדתו ה־95, שהיה אמור לחול כמה ימים קודם לכן, ב־10 בספטמבר.

דיברתי אתמול עם נילי שחור, עורכת האירוע. היא סיפרה שאורי אבנרי היה במיטבו ושיתף פעולה במשך כל שלבי התכנון, עד שנכנס לבית החולים. כל מי שפגש באורי אבנרי הבריא, לא חשב אפילו על האפשרות שאורי לא יזכה להגיע לאירוע. גיל 95 נחשב לגיל כמעט פלאי ברוב המקומות שבהם חי האדם בעולם. בישראל זה הופך להיות גיל, שעד כמה שהוא מכובד, ניתן להמשיך בו לתכנן תוכניות.

אורי אבנרי נכח בחיי, ולו רק בשל המייל השבועי שאני מקבל מ”גוש שלום” באדיבותם. במייל האחרון מאתמול בצהריים הכריז אדם קלר, פעיל מרכזי שפעל קרוב לצד אורי אבנרי: “גוש שלום: מתנגדיו הגדולים ביותר של אורי אבנרי ייאלצו בסופו של דבר ללכת בעקבותיו”, והוסיף: “עד הרגע האחרון הוא המשיך בדרך שבה הלך כל חייו. בשבת לפני שבועיים התמוטט אבנרי בביתו כאשר עמד לצאת לכיכר רבין להפגנה נגד חוק הלאום, כמה שעות לאחר שכתב מאמר חריף נגד החוק הזה”.

החריצות וההתמדה של אורי אבנרי, שכתב כמעט בכל שבוע, היו מרשימות. המאמרים תמיד מהוקצעים, ותמיד בסגנון הקצבי של אורי אבנרי. משפטים קצרים. שמעתי פעם משהו שהוא אולי אגדה ואולי אמת, שאורי קבע כלל עריכה: משפטים קצרים. אסור שמשפט יכלול יותר מאשר שמונה מילים. בסדר, ספרתי גם אצלו שיא של 14 מילים במשפט, אבל זה שיא שהוא מאום לעומת 40 מילים שתוכלו למצוא במשפט אצל כותבי טורים ישראלים (כולל אותי, אף על פי שאני מנסה לזכור את הכלל הזה תוך כדי כתיבה), שלא לדבר על ספרים שלמים בספרות העברית שנכתבו כמשפט אחד ארוך (זה היה משפט של 48 מילים).

במייל מ”גוש שלום” מלפני כשבוע קראתי את דבריו של נפתלי רז על ביקורו בבית החולים שבו שוכב אורי אבנרי (במגזין היומי האינטרנטי “על צד שמאל”). נפתלי רז משדר אהבה ואופטימיות בדבריו. אני מצטט בקיצור מסוים: “אתחיל מהעיקר, אורי אבנרי לא קיבל אירוע מוחי (גם בכך סילפה רוב התקשורת), הוא נפל והתעלף וסבל, כדברי רופאה, מדימום מעל המוח. מאז חל שיפור מתמיד במצבו”. כאשר נפתלי רז עודכן שחל שיפור במצב וניתן לבקר את אורי אבנרי, הוא היה בנהיגה בקיבוץ נאות סמדר ליד אילת. “מיד סובבתי את הג’יפ, הצפנתי לתל אביב”.

אורי זיהה אותו מיד, היה ער והנהן. בהמשך הטור הזה, ששמו “אצל מורי ורבי אורי אבנרי, באיכילוב”, מפציר נפתלי רז ללכת לבקר את אורי בבית החולים במילים: “רוצים לעזור לאורי להחלים?”, ומעביר הסברים מדויקים איך ומתי ניתן לעשות זאת. לא עוד. את הטור הוא מסיים: “אנחנו מחזיקים אצבעות, מתכננים את יום ההולדת ה־95 ומחכים למאמרך הבא, אורי”. 

לפני שנים אחדות, בתקופת ההתנתקות, כאשר חלומו של אורי אבנרי על נסיגה מהשטחים הכבושים התגשם, במסיבה בביתו של ידיד משותף יקר, אמרתי לו: “אורי עכשיו כשחלומך על נסיגה מתגשם, אתה שייך לרוב, ואני למיעוט, אבל הפעם המיעוט צודק”. הוא צחק.

פוליטיקאי או עיתונאי? מה הוא היה? השילוב בין פוליטיקאי ועיתונאי לא תואם את האתיקה שלי. זה שילוב בלתי אפשרי. הפוליטיקאי אולי נשכר ממנו, העיתונאי נפגע ללא תקנה.

פעם או יותר השתתפתי בוויכוחים פומביים או טלוויזיוניים איתו. יש כאלה שאומרים לי על סמך כך: הוא היה יריב שלך. כפוליטיקאי, הוא אכן החזיק בדעות ובאמונות שאני חושב לשגויות, ואפילו מסוכנות לבני אדם. כפוליטיקאי הוא גם ביצע פעולות שלעיתונאי אסור לבצע, לדעתי. פעולות שמטרתן אינה לכתוב סיפור לקוראים, ובכך אולי להניע מנגנוני ביצוע, אלא פעולות שהן־הן מנגנון הביצוע עצמו. החל מארגון הפגנות והקמת עמותות נגד הכיבוש של ארץ ישראל, החרמת מוצרי התנחלויות ופעילות מעשית למען משטים לרצועת עזה, ועוד ועוד פעילויות שלא נועדו כדי לכתוב עליהן, אלא כדי ליצור מציאות פוליטית אחרת, במעשה.

מעל הכל, כפוליטיקאי הוא היה חבר כנסת, ולכן פעל בהצבעות בכנסת ובוועדות הכנסת בתוקף כוחו זה. עיתונאי זה דבר טהור יותר. אסור לעיתונאי להיות פוליטיקאי. הנה דעתי במשפט בן ארבע מילים.