אופירה וברקו זכו בשישי האחרון ל־6.4% רייטינג, אבל המספרים לא משקפים את החשיפה האמיתית. הקטע שבו אייל ברקוביץ' הסביר לאופירה אסייג למה שום ח"כ ערבי לא ידרוך אצלו, הופץ במהירות ברשתות החברתיות והגיע גם לרבים שמעולם לא היה להם שום עניין לצפות בתוכנית. 

התוכנית הושעתה לשבוע, וברקו התנצל ואמר שלא התכוון להכתים באמירותיו ציבור שלם. אבל ח"כ עיסאווי פריג׳, שזיהה את פוטנציאל הרייטינג, קפץ והגיש נגד ברקוביץ׳ תביעת דיבה. לכאורה, הוא מקדם עניין ערכי שמשרת דו־קיום. מה פתאום שבישראל 2018 אנשים ירשו לעצמם להתבטא ככה?
 

אז זהו, שאנשים מרשים לעצמם להתבטא ככה בכל מקרה. תכל'ס, במה דבריו של ברקו שונים מדבריהם של חלק מהח"כים הערבים? למה זה בסדר שזועבי תקרא לחיילי צה"ל "רוצחים", שזחאלקה יקרא לחברי הממשלה "גנבים טרוריסטים", וברקו לא יוכל לומר לח"כים הערבים שהם "סוסים טרויאנים" ו"מרגלים? 

הסיבה היא אחת ויחידה: לחברי כנסת יש חסינות מפני תביעות, ולאנשי תקשורת אין. נקודה. במציאות חיינו, בהמות התקשורת נפוצות מימין ומשמאל, גם כמגישים וגם כפוליטיקאים. אין ספק שהתברכנו. חלקם עממיים, חלקם בתחפושת אינטלקטואלית, אבל המגמה ברורה: מגדפים, מסיתים ורעלנים שמשתוללים במילותיהם השתלטו בשנים האחרונות על המרחב הציבורי שלנו. אז האם האמירה של ברקו הייתה במקומה? לא. אבל במה היא הייתה חריגה כל כך?
 

הבעיה מתחילה בכך שוויתרנו על הכללים. התרגלנו לעשות איפה ואיפה, ואחר כך לעשות רציונליזציה בשקל כדי להצדיק את חוסר העקביות המגוחך שלנו. יש להניח, למשל, שבמקרה דנן אף אחד לא יצקצק כי פוליטיקאי תובע איש תקשורת על דעותיו, חריפות ככל שיהיו. אבל בפועל, העמדה שלנו בעניין הזה צריכה להיות עקבית: האם לחברי הכנסת החסינים מפני תביעות דיבה, עומדת הזכות לתבוע דיבה? התשובה אמורה להיות לא, אבל באופן גורף. הרי כמעט כולם מנצלים את החסינות שלהם לרעה. אין להם בעיה להסית, להכליל, לקבוע עובדות בלי לבדוק, וכן - גם לשקר. 
 

בחלק מערוצי התקשורת, מנגד, הסתמנה בשנים האחרונות חיבה גוברת למנבלי פה ובהמות באשר הם, שלאט־לאט החליפו את החננות המשעממות ואת כל אלה שמפליגים בידענותם ובנימוסיהם. גם אלה שנותרו הבינו שעדיף להיגרר לפרובוקציות, כי אחרת מי יקשיב להם? 
 

אם אין עקביות נגד פוליטיקאים שתוקפים אנשי תקשורת, זו לא עמדה אמיתית, אלא מניפולציה ריקה מתוכן. ח"כים אינם צריכים לתבוע דיבה, גם כשראש הממשלה תובע את יגאל סרנה, גם כשמירי רגב תובעת את ערוץ 10, גם כשמיקי רוזנטל תובע את יואב יצחק, וגם כשעיסאווי פריג׳ תובע את אייל ברקוביץ'.

אבל במקביל, כשאמצעי התקשורת מואשמים ברף הנמוך ובכללי הסינון שהתאדו עם הזמן, הגיע הזמן שהם יפסיקו להסביר שהם בסך הכל "נותנים ביטוי לזרמים בחברה". שיבינו שהם הופכים את אמני הג׳ורה לגיבורי תרבות. אנשים צופים בטלוויזיה וגולשים ברשת וקוראים עיתונים ומחקים את מה שהם רואים ושומעים. לכאורה זה משקף מציאות מסוימת, אבל בפועל מעצים ואפילו יוצר אותה. יש פה שני צדדים שמזינים זה את זה, והגיע הזמן ששניהם ייקחו אחריות.