ביום חמישי שעבר שמעתי בחדשות הערוץ הציבורי “ידיעה” מרעישה: לפי ערוץ טלוויזיה המקורב לחיזבאללה, הושג הסכם “הסדרה” בין חמאס לממשלת ישראל. עיקרי ההסכם הם הפסקת אש למשך שנה; פתיחת נתיב ימי בין הרצועה לקפריסין בפיקוח ישראלי; וקטאר ומצרים ישלמו את המשכורות לעובדי הרשות ברצועה, שאבו מאזן מסרב לשלם להם. ומהרגע הזה: חגיגה תקשורתית של קשקשת וברברת אינסופיות. 
 

לאולפן הוזעקו מיד פרשנים. לא עבר זמן, והפוליטיקאים חגו סביב הידיעה כצרעות על נחיל דבורים: חלקם דרשו שההסכם יובא בפני הכנסת, אחרים קבעו שההסכם ישפיע על כל האזור. כמובן, ישנה גם יו”ר האופוזיציה, הגברת לבני, המאשימה את נתניהו בכך שהוא עושה הסכמים עם אנשי הטרור ומזניח את הפלסטינים “המתונים”; על פי שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ, ההסכם הוא מעט מדי ומאוחר מדי.

וכדי להרבות מהומה, שר הביטחון ושר החינוך מחליפים מהלומות ומאשימים אחד את השני, ובתווך ראש הממשלה שותק. בשאון הצווחות על הסכם ההסדרה, הלך לאיבוד קולו של שר הביטחון שחזר ואמר בקול שקט כי “אין הסכם”. והכתבים לענייני פלסטינים? הם, לפחות הערוץ הציבורי כאן 11, יודעים דבר אחד: כל הזמן לצטט “בכיר מחמאס” או “בכיר פלסטיני” שאמר להם כך וכך. אכן, הדיס־אינפורמציה הפלסטינית חוגגת תדיר באולפן הטלוויזיה הציבורית שלנו. 
 

לא הצלחתי לשמוע ילד אחד שיגיד על המלך כי הוא עירום (אולי היה, ואני מבקש סליחה ממנו), ויזרוק מיד את הידיעה לפח האשפה, כשהוא מראה שמדובר בידיעה שקרית, שהתקשורת שלנו ובעולם מלאות בהן. 

 חיילי צה"ל מול מפגינים פלסטינים בגדר רצועת עזה. צילום: רויטרס חיילי צה"ל מול מפגינים פלסטינים בגדר רצועת עזה. צילום: רויטרס

 

אז מה אנחנו יודעים בוודאות על מה שמתרחש בשיחות לקראת הסדרה ברצועת עזה? ראשית, שבקהיר מתנהלים זה כמה ימים מגעים אינטנסיביים לקראת מתווה של הסדרה ברצועה. שנית, שבמגעים נוטלים חלק משלחות מטעם חמאס, הג’יהאד האסלאמי בפלסטין וארגוני טרור קטנים נוספים. בולטת בהיעדרה משלחת פתח, שסירבה להגיע למצרים בשל התנגדותו הנחרצת של אבו מאזן לכל הסכם שלא יושג באמצעות הרשות הפלסטינית. שלישית, עד כתיבת שורות אלה לא הושג שום הסכם.
 

אם כך, מהו מתווה ההסדרה שעוסקים בו בקהיר? המתווה (ואני מסתמך על נייר שהוציא מרכז המידע למודיעין וטרור על שם האלוף מאיר עמית ב־20 באוגוסט, כמקור הפומבי הכי אמין כיום במדינת ישראל) כולל הפסקת אש המתבססת על ההסכמים וההבנות שהושגו בתום מבצעי צוק איתן (2014) ועמוד ענן (2012). המרכיבים שהופיעו בהבנות הללו כוללים הפסקת מעשי האיבה, פתיחת המעברים לתנועת אנשים וסחורות, הגדלת מרחב הדיג והכנסת סיוע הומניטרי לרצועה.

כל אלו הם סעיפים מינימליסטיים הרחוקים מאוד מציפיות חמאס וישראל, אך יתרונם הוא שהם ניתנים ליישום בקלות רבה ובלוח זמנים קצר יחסית (פתיחת מעבר כרם שלום והרחבת תחום הדיג כבר בוצעו ממילא על ידי ישראל). הדיון בכל הנושאים הבעייתיים האחרים (החזרת השבויים, הסרת “המצור”, הפיוס הפנים־פלסטיני והסרת הסנקציות של אבו מאזן), נדחה לעתיד לוט בערפל, סמיך ורווי קשיים. על רקע זה, תחזית מרכז המידע היא שאם אכן תושג הסדרה מינימליסטית בקהיר, היא תהיה שברירית ורופפת, והמצב הביטחוני ברצועת עזה יישאר נפיץ.