בשבוע שעבר הציג ראש הממשלה לקבינט את "ביטחון 2030", תוכנית הכוללת המלצה להגדלה משמעותית של תקציב הביטחון. רכיבים רבים מהתוכנית מסווגים, אך ניתן להניח כי בבסיסה עומד ניתוח אסטרטגי של האיומים השונים על ישראל וניסיון לאתר את האיומים המתהווים. 
אינני יודע מי עומד מאחורי הניתוח שהיווה את הבסיס לתוכנית, אך ממה שפורסם מדובר בניסיון לנתח את ההיבטים הביטחוניים הרלוונטיים לישראל ולאזור, ולא בהסתכלות כוללת, רב־ממדית, המורכבת גם מהתפתחויות אזרחיות ומתופעות עולמיות שונות והשפעותיהן. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לצבאות שהתכוננו למלחמה דרך המערכה הקודמת, ולא על בסיס ניסיון להעריך איך תיראה המלחמה הבאה.
אנו מצויים בתקופה ייחודית, שבה העולם נתון לשינויים מרחיקי לכת בקצב שלא ידענו כמותו בעבר. בהיבט הטכנולוגי, ממד הסייבר מהווה מהפכה בכל תחומי החיים, ואנחנו רק בקצה הקרחון של השפעותיו. כך גם הרכבים האוטונומיים, רובוטים שיחליפו בני אדם וביג דאטה שיאפשר שימושים שטרם נראו במידע. בהיבט החברתי, השפעותיה של תופעת הפליטים מתהוות ומתעצבות, וכך גם אלה של העוני והבערות במדינות רבות בעולם. הכלכלה תושפע מהמטבעות הווירטואליים ומהתפתחות החלופות האנרגטיות לנפט. סוגיות רבות נוספות קיימות בתחומי התחבורה, הרפואה, הצרכנות, החינוך ועוד.

אף שאנחנו מודעים להתפתחויות אלו, אין כיום גוף רשמי בישראל שמנתח את השפעותיהן, משלב אותן בהערכת המצב הלאומית ומסייע למשרדי הממשלה לתכנן את צעדיהם בהתאם. כך למשל, מחקרים מראים כי כניסת הרכבים האוטונומיים תפחית משמעותית את כמות כלי הרכב על הכבישים. מי במדינת ישראל מנתח כיצד ומתי ישפיע הדבר על צמצום בעיית החניה והפקקים? ולהבדיל, כיצד תשלים המדינה את הירידה המשמעותית בהכנסות ממסים בגלל הירידה במכירות רכב? בעיני מי שעומד שעות בפקקים מדובר בשאלות תיאורטיות, שלא לומר מגוחכות, אך תכנון אסטרטגי, בעיקר בעידן של צמצום משאבים, מחייב הסתכלות מעבר לפינה.
ואם כך המצב מול תופעות מוכרות, מה לגבי תופעות שטרם צברו מסה קריטית? שעדיין בתהליכי התהוות ראשוניים? מי בוחן אותן? כיצד מנתחים אותן? כיצד משלבים אותן בתהליכי הערכת המצב הלאומית? או כפי שאמר בזמנו שר ההגנה האמריקאי דונלד רמספלד: "איך אנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים?". 
בתהליך ההערכה השנתית המתבצע בגופי המודיעין ומוצג לראש הממשלה ולקבינט, ישנו פרק המכונה "תפניות". במסגרתו מנסים אנשי המודיעין להצביע על תופעות חריגות שסבירות התממשותן נמוכה אך השפעתן - אם יתרחשו - דרמטית, עד כדי שינוי הערכת המודיעין הרווחת. שנים רבות חשתי שחלק זה אינו ממוצה וכי התפניות שהוצגו לדרג המדיני היו תמיד בנאליות, או שהצביעו על שינויים פוטנציאליים בטווח הקצר בלבד. חסרה יכולת הסתכלות לטווח הבינוני והארוך וניתוח ניצני מגמות ותופעות שטרם הבשילו. 
מעבר לאופק
בשנת 2011, כאשר שירתי כנספח המודיעין בארה"ב, נחשפתי לקיומו של גוף ההערכה הייחודי במודיעין האמריקאי, NIC - National Intelligence Council, שכפוף ל־CIA ושתפקידו לקיים מחקר ארוך טווח וליצור הערכות מצב למגמות גלובליות מתהוות. לאחר כמה שנים, כשמוניתי לראש חטיבת המחקר, ניסינו לפתח שיתוף פעולה עם ה־NIC ולנסות ללמוד את המתודולוגיות והשיטות הייחודיות שבהן הם משתמשים. הניסיון לא צלח מסיבות שונות, אך הצורך בהסתכלות ארוכת טווח לא פחת. 
מדי ארבע שנים מפרסם ה־NIC דוח מגמות עולמיות שאמור להוות כלי לגיבוש מדיניות בידי הממשל הנכנס. הדוח האחרון, שפורסם בינואר 2017, לקראת כניסתו של ממשל טראמפ, כלל 240 עמודים וכונה "פרדוקס הקדמה". לצורך כתיבתו רואיינו והשתתפו בסדנאות עבודה יותר מ־2,500 אנשים מ־36 מדינות ומסקטורים שונים. הדוח מתמקד במשמעויות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת העוברת על העולם, ומנתח אותן תוך שהוא מצביע הן על ההזדמנויות והן על הסיכונים. 
החודש התפרסם במסגרת המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין מאמר מצוין שכתב סא"ל במיל' נעם אלון (המוכר לי היטב משירותו באמ"ן). במאמר, שכותרתו "סריקת האופק", מתאר אלון את הארגונים השונים האחראים על מחקר ארוך טווח במדינות שונות (יפן, סינגפור, בריטניה, קנדה ואוסטרליה ובאיחוד האירופי) ואת המתודולוגיה שבה הם משתמשים, ודן בקצרה לגבי הצורך בקיומו של גוף דומה בישראל. מהסקירה עולה כי אף על פי שהמבנה הארגוני של הגופים שונה בין מדינה למדינה, המכנה המשותף ביניהם הוא ההבנה כי הסתכלות ארוכת טווח היא נדבך מרכזי בתכנון האסטרטגיה הלאומית־ביטחונית, וכי למשרדי הממשלה אין היכולות הנדרשות כדי לעשות זאת. 
במאמר מודגש כי מנגנון סריקת האופק יעניק למקבלי ההחלטות ערך ייחודי ויקר מפז, הן בממד ההתרעתי (היכולת לאתר ולזהות סוגיות המצויות בהתהוות ושעלולות להשפיע על המדינה), והן בממד העיצובי (היכולת למצוא ולאתר תופעות לא מוכרות ושטרם הוצבע עליהן). חשיבות מנגנון זה היא גם בתהליכי העבודה, שבאמצעותם מגובש ידע ייחודי, וגם ככלי ניהולי שבמסגרתו מתנהל שיח שוטף מול משרדי הממשלה באופן שמשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות. 
התרבות הישראלית לא תומכת בתהליכי עבודה ותכנון ארוכי טווח, והאיומים הביטחוניים מייצרים עיסוק נרחב בכאן ובעכשיו על חשבון הסתכלות ארוכת טווח. אך אין ספק כי לישראל יש צורך בגוף מולטי־דיסציפלינארי, בעל יכולות ניתוח אסטרטגי ארוכות טווח בממדים הביטחוניים, האזרחיים, הציבוריים ועוד. גוף כזה ישפר את עבודת משרדי הממשלה, ובעיקר יתאים פרויקטים עתירי משאבים להתפתחויות הגלובליות השונות. 
איום מבחוץ
בימים האחרונים התנהל דיון נרחב על אודות פוסט שכתב ח"כ יאיר לפיד, שבו הוא מזהיר מסייבר פוליטי, מבוטים ומפייק ניוז בזירה התודעתית. אני מבקש להפנות אתכם למאמר שכתבתי בדיוק בנושא זה ושפורסם פה לפני שבועיים, וכותרתו "היום שאחרי". ראוי להדגיש כי מדובר בתופעה שצריך וכדאי לטפל בה בלי קשר למערכות בחירות וכי הניסיונות לעיצוב התודעה שלנו נעשים באופן שוטף מדי יום.
זאת ועוד, ההצעה לחוקק חוקים ולחתום על אמנות משאירה את המגרש לשחקנים - בעיקר מדינתיים - מבחוץ. לדעתי, אלו בעייתיים יותר מהשחקנים שעליהם מצביע לפיד. ראש המועצה לביטחון לאומי של ארה"ב, ג'ון בולטון, אמר השבוע כי לצד רוסיה, גם סין, קוריאה הצפונית ואיראן פועלות ברשת ומנסות להשפיע על דעת הקהל האמריקאית לקראת בחירות האמצע.
יש להניח שאותם שחקנים (ונוספים) פועלים גם במרחב הווירטואלי הישראלי. זה האיום האמיתי: האינטרסים שלהם בעייתיים יותר מכל אינטרס של פוליטיקאי ישראלי - מהם יש להיזהר ואותם צריך לחפש.
הכותב כיהן כקצין מודיעין ראשי וכיום סמנכ"ל למודיעין וסייבר בקבוצת "שדמה"