1. לישראל יש שעיר לעזאזל חדש־ישן להאשימו במצב השברירי בגבול עזה - אבו מאזן. הממשלה מטילה את האחריות לכישלון במגעים להסכם רגיעה עם חמאס על הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, אבל זו זריית חול בעיניים מצדם של מצדדי ההסכם, בהנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון
אביגדור ליברמן ורוב שרי הקבינט (למעט שר החינוך נפתלי בנט שמתנגד להסכם).
אביגדור ליברמן ורוב שרי הקבינט (למעט שר החינוך נפתלי בנט שמתנגד להסכם).
ממשלת ישראל אחראית לא פחות להיעדרו של הסכם. השקט היחסי, שעליו גאוותו של ליברמן, מתעתע. מהשיחות שמנהלים בכירים במערכת הביטחון עם ראש המודיעין המצרי גנרל כאמל עבאס, שביקר לפני כשבוע בישראל וברשות הפלסטינית, מצטיירת תמונה אחרת, שאת פרטיה מסתירים מהציבור. במגעים עם מצרים מעורבים ראש השב"כ נדב ארגמן, ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) מאיר בן שבת, ראש אמ"ן אלוף תמיר היימן, ראש המוסד יוסי כהן ואחרים.
בשיחותיו התברר כי אבו מאזן מוכן לדון באפשרות של חזרת הרשות לרצועה ולשיקומה, אך בתנאי שחמאס יתפרק מנשקו ויעביר את יחידותיו החמושות
לפיקוחו. העמדה של אבו מאזן היא שאם הגדה ועזה הן ישות פלסטינית אחת, שעליה תחלוש ממשלה אחת, יוכלו להיות לה רק צבא אחד ומשטרה אחת. חמאס אינו מוכן למסור את נשקו ולא את בתי המלאכה לייצור נשק ומחסני הנשק לידי הרשות, כך שהסיכוי לפיוס פלסטיני קלוש. ובלי פיוס כזה והעברת
השליטה המלאה לידיה, הרשות מסרבת להעביר כספים לרצועה שיקלו את המצוקה הגוברת בה.
משיחותיו של ראש המודיעין המצרי מתברר עוד כי אבו מאזן היה רוצה לחדש את המו"מ להסכם עם ישראל, אך הוא חדל להאמין לממשלת נתניהו. הוא סבור כי היא אינה מעוניינת באמת בקידום תהליך שלום עמו. הבנייה בהתנחלויות נמשכת - רק השבוע דווח על החלטה לבנות עוד אלף יחידות דיור בגדה - וזו רק דוגמה אחת לחוסר הכנות של ישראל.
נכון, אבו מאזן החמיץ לפני כמה שנים, ולא בפעם הראשונה, כמה הזדמנויות לנהל מו"מ עם נתניהו. זה קרה לאחר נאום בר־אילן ביוני 2009, שבו הכיר נתניהו בפתרון שתי המדינות. בלחץ ממשל אובמה הסכים נתניהו להקפיא לכמה חודשים את הבנייה בהתנחלויות, אך אבו מאזן לא ניצל את ההזדמנות להתנעה של שיחות. זמן יקר הלך לאיבוד. כעת שני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם. מבוי סתום.
ישראל סבורה כי כל עוד טראמפ בבית הלבן - לפחות עוד שנתיים ואולי שש - אין לאן למהר ועדיף הסטטוס קוו. מה עוד שלפי שעה ולמרות איומי העבר של
אבו מאזן, שיתוף הפעולה הביטחוני בין השב"כ וצה"ל למנגנוני הביטחון של הרשות נמשך. בגופי המחקר של מערכת הביטחון מעריכים כי שיתוף הפעולה, זה שמסייע לישראל ותורם מאוד לבלימת הטרור, הוא גם אינטרס מובהק של אבו מאזן והרשות במאבק נגד חמאס ולשימור שלטונם. במציאות כזו, למה לאבו מאזן לסייע לממשלת ישראל למצוא פתרון לבעיית עזה? מה תיתן לו ישראל בתמורה? נאדה.
השבוע אמר טראמפ כי לאחר שהעביר את השגרירות לירושלים, תצטרך ישראל לשלם מחיר גבוה יותר כדי לקדם את השלום. לא הייתי מחסיר פעימה מהתרגשות מכך שטראמפ מתכוון למה שאמר. קשה לצפות שמנהיג הפכפך, שלמילותיו (לעתים גם למעשיו) אין יותר מדי משמעות, יצליח במה שנכשלו מרבית הנשיאים זה כ־50 שנים - לקדם הסדר שלום ישראלי־פלסטיני.
מהשיחות של ראש המודיעין המצרי עולה בבירור כי תמונת המצב מורכבת יותר ממה שממשלת ישראל מספרת לציבור, אם בכלל. מצרים תומכת עקרונית בעמדת אבו מאזן ובדרך שבה הוא מציג את היחסים עם ישראל. מצד שני, מצרים רוצה מאוד לייצב את המצב בגבול ישראל־עזה ולהביא לתקופת רגיעה בת כמה שנים. לשם כך, היא מוכנה לנסות לקדם הסדר בין ישראל לחמאס גם ללא מעורבות הרשות. אך לפי שעה, המאמצים של גנרל עבאס ושל ניקולאי מלדנוב, שליח האו"ם למזרח התיכון, אינם עולים יפה.
אגב, גם קטאר מעורבת בדיונים, ואישים בכירים של מערכת הביטחון נפגשים עם נציגיה. וזהו עוד ביטוי לצביעות הישראלית. ממשלת ישראל מכחישה כי היא מנהלת מגעים להסדר מדיני עם ארגון הטרור חמאס - כך הוא מוגדר בכל ההודעות של דובר צה"ל. אף לא אחד מאמין להכחשותיה, ולשם קידום ההסכם, היא נעזרת בקטאר, מדינה שישראל האשימה אותה לא פעם ולא פעמיים בתמיכה באותו ארגון טרור.
המאמצים לקדם הסכם מזכירים ניסיון לרבע את המעגל. ישראל מתעקשת שהסכם רגיעה ארוכת טווח יכלול בצד שיקום הרצועה גם חילופי גופות ושבויים. חמאס מוכן לכך אך דורש שחרור מאות מחבלים, כולל כאלה עם דם על הידיים. ישראל, ובצדק, אינה מוכנה לכך. אך היא גם אינה מוכנה להפריד את עסקת החילופין משאר חלקי החבילה.
זו גישה שמטרפדת כל סיכוי להסדר, והופכת את עשרות אלפי תושבי עוטף עזה לבני ערובה של שרידי שני גופות חיילים ושני אזרחים מעורערים בנפשם, שחצו מרצונם את הגבול לרצועה. בקיצור, מבוי סתום. ובהיעדר מדיניות ואסטרטגיה ובשאילה של הקלישאה מעולם הכדורגל, מדינת ישראל חיה משישי לשישי.
2. הנה תרומתי הצנועה לטרנד ההספדים הישראלי של "המנוח ואני". במחצית השנייה של שנות ה־80, כשעבדתי ככתב המדיני של "דבר" (תנצב"ה), ראיתי במזנון הכנסת את אורי אבנרי. אבנרי ו"העולם הזה" היו מגיבורי נעורי. בשנות ה־60 לא החמצתי אף הזדמנות - קיץ או חורף - ללכת ברגל בכל יום שלישי בערב מביתי ברחוב נח ברמת אביב לקיוסק בפינת נורדאו־דיזנגוף, 30 דקות לכל כיוון. "השבועון המסוים", כפי שקראו לו שונאיו במפא"י שלא רצו להזכירו בשמו המלא אך לא התאפקו לעיין בו בסתר, הופץ ביום רביעי. אך בכמה נקודות מכירה, כמו הקיוסק ההוא, נמכר ערב קודם.
חתכתי באצבעותי והפרדתי את הדפים הצמודים וידי נצבעו בכתמים שחורים מהדפוס שירד עליהם. כה הייתי שקוע בקריאה, עד שכשנתקלתי בעמודי חשמל ביקשתי את סליחתם. מקריאת השבועון גיליתי עולם חדש שלא הכרתי, עולם שהעיתונות היומית וקול ישראל, שהיו בשליטת מפלגת השלטון, הסתירו מאיתנו. עולם של "חיי זוהר" ישראליים, של שחיתויות במפעלי ההסתדרות, של תככים פוליטיים ושל מבצעים צבאיים מיותרים וכושלים.
אבנרי ו"העולם הזה" סייעו לי ולבני דורי לגבש השקפת עולם פוליטית: בעד שלום עם הערבים, נגד הרפתקנות צבאית, נגד הפקעת קרקעות ונישול של ערבים, נגד כפייה דתית ובעד תחבורה ציבורית בשבת. בבחירות 69', שבהן הייתה לי לראשונה זכות הצבעה, שלשלתי את הפתק של "העולם הזה - כוח חדש" בקלפי הצבאית הנודדת בחולות סיני, סמוך לתעלת סואץ.
באותו יום בכנסת, כשראיתי את אבנרי יושב לבדו במזנון, ניגשתי אליו בדחילו ורחימו. המחצית השנייה של שנות ה־80 הייתה תקופת שפל בחייו הציבוריים והפוליטיים. הוא כבר לא היה חבר כנסת ושבועונו ירד מגדולתו והיה בדעיכה. השפעתו על החברה בישראל הלכה והצטמצמה. מעטים ניגשו אליו, והוא שמח שהתעניינתי בו. דיברנו בעיקר על השלום החמקמק ועל ההתנחלויות.
שאלתי את אבנרי, שהיה ונותר עד ליומו האחרון אופטימיסט מובהק, על התזה של מירון בנבנישתי, מומחה לסכסוכים שהיה סגן ראש עיריית ירושלים, בעל טור ומרצה, שטען בשלב די מוקדם לכיבוש כי מפעל ההתנחלויות הוא "בלתי הפיך". ומכיוון שלא ניתן יהיה לפנות התנחלויות, למרות תקוות השמאל ואשליותיו, לא יהיה גם סיכוי לשלום ולרעיון של שתי מדינות. אבנרי טען באוזני בלהט - זה היה בתקופת ממשלת האחדות הלאומית של שמיר ופרס - כי בנבנישתי טועה וכי אין שום מצב בהיסטוריה שהוא בלתי הפיך.
מאז השיחה חלפו כ־30 שנה. למרבה הצער, צריך להודות ביושר כי בנבנישתי צדק ואבנרי טעה. מפעל ההתנחלויות הוא בלתי הפיך. הן לא יפורקו, וישראל בדרך להיותה מדינה דו־לאומית. היא תמשיך בתחזוק הכיבוש, כל עוד המחיר לישראלים יהיה נסבל.
3. ב־11 ביוני 1950 פרסם העיתונאי הבריטי פיליפ טוינבי, בנו של ההיסטוריון הידוע ארנולד טוינבי, כתבה בעיתון "אובזרבר". היא סיפרה על גירוש אכזרי, מלווה בעינויים, של ערבים דרך הערבה לירדן. מעשה הגירוש מזכיר את שילוחה של הגר וישמעאל בידי אברהם אל המדבר הצחיח, שבו נותרו ללא מים.
הדברים נזכרים בספר חדש ועב כרס בהוצאת העמותה למורשת משה שרת. "דבר דבור 1950" הוא הכרך השלישי בסדרה המוקדשת לדברים שבעל פה מאת משה שרת, כשר חוץ וכראש ממשלה. הסדרה כוללת הרצאות, נאומים, מסמכים ודוחות ששרת נשא. הוצאת כתביו ודבריו היא מפעל חייו של בנו, קובי שרת. למרות דלות אמצעיו והתמיכה הממשלתית המצטמצמת, התעקשותו לשמר את מורשתו של אביו ראויה להערכה ולסיוע.
שרת היה יונה פוליטית שעפה לאיבוד בממשלות הביטחוניסטיות של בן־גוריון, פנחס לבון וצה"ל בראשות משה דיין. אחד הפרקים הקשים לקריאה עוסק בגירוש בערבה. ימים אחדים לאחר הפרסום ב"אובזרבר" התכנסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדיון בבעיית הסתננות הפליטים הפלסטינים. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות היו גבולותיה של ישראל פרוצים. הפליטים, שגורשו או ברחו מרצונם במהלך המלחמה, חצו בקלות את הגבולות מעזה, הגדה המערבית ולבנון, כדי לחזור לכפריהם או לפחות לבקר בהם, ואם אפשר - להחזיר לעצמם חלק מרכושם.
מעת לעת רצחו המסתננים ישראלים ביישובי ספר מרוחקים או גנבו עדרים וציוד חקלאי. ממשלת ישראל וצה"ל היו מודאגים מהתופעה. ברקע הדברים הייתה גם האכזבה מנסיגתו של עבדאללה מלך ירדן מהסכם השלום, שהטיוטה שלו כבר נוסחה בשיחות חשאיות בין שני הצדדים. וכן היה חשש גדול מחידוש הדיונים בחסות האו"ם על החזרת חלק מהפליטים ותשלום פיצויים על רכושם. ישראל מצדה גירשה גם לאחר המלחמה פלסטינים מיישובים שנותרו על כנם כמו מג'דל (אשקלון), זכריאה (בית זכריה), שקרוב לבית שמש, ובדואים מהאזור המפורז בגבול סוריה.
באותה ישיבה של ועדת חוץ וביטחון סקר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון את התופעה. הוא הדגיש שיש שני גורמים להסתננות: שאיפת הפליטים לחזור ולהתנחל בכפריהם, וגניבת רכוש, וציין כי "הדבר שיש לחשוש לו, ואני כל הזמן מתפלא מדוע זה לא החל, הוא הסתננות לשם מטרות טרוריסטיות".
בהמשך סיפר בן־גוריון על התקרית בערבה. כמאה מסתננים נתפסו באזור המרכז והוסעו דרומה לצורך הגירוש, מתוך הנחה שמשם יקשה עליהם לחזור. "הם (המגורשים) נסעו במשך כל היום ולא קיבלו אוכל. אומנם בדרך העמידו פעמים אחדות את השיירה כדי לאפשר להם לעשות את צרכיהם, אבל בכל זאת אחדים מהם עשו זאת במכונית והיה שם סירחון אחד גדול. הם הובלו בלילה בחושך ואמרו להם ללכת מזרחה. הקצין שחקר את העניין לא מצא שהתעללו בהם או איימו עליהם. מלבד זאת שבשעה ששילחו אותם ניתנה פקודה לירות באוויר, כדי להמריץ אותם להמשיך ללכת. היו שם כמאה איש שהובלו בשתי מכוניות. קודם כל שילחו את המכונית הראשונה. כאשר האנשים במכונית השנייה, אשר עיניהם היו קשורות, שמעו את היריות, היו סבורים שהרגו את החלק הראשון של השיירה וזה עורר בהלה גדולה. היריות נורו כדי שהאנשים לא ישובו".
בהמשך הוסיף בן־גוריון: "היה עוד דבר אשר יצר רושם כאילו הייתה התעללות. המכונית נעצרה באופן פתאומי. עיני האנשים היו קשורות, וכאשר הם נתקלו אחד בשני עקב עצירת המכונית באופן פתאומי, קיבלו מכות".
שר החוץ שרת ביקש את רשות הדיבור והדגיש כי העיתונאי פיליפ טוינבי "הוא בעל עקרונות מוסריים, איש בעל נטיות אידיאליסטיות מובהקות", וכדי שלא ניתן יהיה להאשימו בעוינות לישראל הוסיף "ויש לו נטייה פילושמית". אחר כך טרח שרת להצטדק, לתקן ולהוסיף על דברי בן־גוריון: "העיתונאי דאג להוסיף שהחיילים האלה הם יהודים שבאו מסוריה או מעיראק וסבלו מהערבים במשך זמן, ובזה ניסה להסביר את הרקע הפסיכולוגי אשר מביא דברים כאלה בתור מעשי נקמה. הורידו אותם במקום שומם, הם תעו בדרך לא דרך, תחת שמש לוהטת, והגיעו לידי אכילת לטאות ושתיית השתן. אני יודע מניסיוני במלחמת העולם הראשונה שאנשים מגיעים למצבים כאלה".
בן־גוריון התערב: "בעניין המים נאמר בחקירה שהחיילים אשר ליוו את השיירה השקו את הערבים מים בבאר שבע, אבל לא כולם הספיקו לשתות".
שרת: "יכול להיות שבזמן שתיית המים, כאשר הקצין נטה הצדה, החיילים שפכו את המים". חלק מהדיון - כ־20 שורות - הושמט ביד הצנזור של ארכיון המדינה.