אין ספק, טעויות קורות. או ברוח מנחי הלייט־נייט האמריקאים: Shit happens. אתם יודעים איך זה כשממהרים לעבודה או הביתה או לדייט (יש סיבות אחרות?) והמדרכה מפוצצת מהולכים ושבים. אם אתה לא תל אביבי מיומן בהשתחלות בין המונים הולכים ושבים, אתה יכול לחטוף או להחטיף חיכוך כתפיים עצבני ולפעמים להפיל או ליפול. טעויות קורות.

אבל כאשר על כל מאה מטר של הולכים ושבים נופלים 50 איש ולכולם קוראים מוחמד, זו לא טעות. ואם 20 נוספים כושלים כי הם לא אוהבים את הממשלה ואת ראש הממשלה, זו כבר פוליטיקה. בטח לא "טעות מינהלית", כפי שהסביר נתניהו לאמריקאים נדהמים מדוע עוכב העיתונאי פיטר ביינרט. זה הרוע של הבנאליות הבירוקרטית, זה המודוס אופרנדי שהוא מכת מדינה: אם יש ספק אז אין ספק - טרוריסט! קוראים לזה פרופיילינג, יעני עסק כמעט מדעי. למעשה, הבטן מדברת.

ויש כמובן גם רשימות שחורות, ובעיקר: טשטוש ההבדל בין חשדנות בריאה לחולנית, שם כל מאבטח או סתם פרחח הוא שב"כניק, שופט ומוציא לפועל. או בגרסה השקרית של נתניהו: "ישראל מקדמת בברכה את מבקריה ותומכיה".

כולם מכירים את השלט WELCOME בנתב"ג, והשנה הוא לא נועד ל־250 אנשים ונשים שכניסתם נמנעה. רוב המסורבים מוסלמים ממדינות ערב, אירופה וארה"ב. הם נחקרו באגף הערבי של השב"כ וגורשו. הנימוקים היו פוטנציאל טרור, ריגול או חתרנות מדינית. הבעיה: אם הם אכן היו "פוטנציאל" לכל אלה, היינו פוגשים אותם בחדשות. שם אנחנו פוגשים אם עזתית שביקשה ללוות לבית החולים את בנה בן ה־3 חולה הסרטן וסורבה על ידי השב"כ. דווקא השבוע, בעקבות גל פרסומי סירובי הכניסה וה"חקירות" בשערי המדינה, פורסם המקרה של תושב לבנון, אזרח בלגי, שנכנס לישראל דרך מעבר אלנבי וחשוד שהיה חבר בחוליית טרור של החזית העממית. הפרסום קשר אותו עם "פעילים המתגוררים ופועלים באירופה... ופעילי טרור מלבנון, סוריה, ירדן והגדה המערבית". העולם כולו הסתער עלינו. אגב, האיש נעצר לפני יותר מחודש.

אין חולק שיש צורך אמיתי במאבק בטרור, אבל הריח שעולה מהשיטה כולה הוא בפירוש סירחון פוליטי, שפוגע באמינות שהשב"כ טורח לתחזק כדי שלא יצטייר כארגון חושך קלגסי. חוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב־2002 קובע במפורש שעל השב"כ לפעול "באורח ממלכתי" ואוסר להטיל עליו משימות "לשם קידום אינטרסים מפלגתיים־פוליטיים" (סעיף 4/ג). נא לא לייחס לי הבנה מעמיקה בחוק: חבר ותיק, בשב"כ לשעבר, העביר לי את הנוסח ואת קיטוריו על פעילות הארגון "שלו". פרט לביינרט תוחקרו וגורשו לא מעט עיתונאים ופעילים פוליטיים, ואפילו הדיוט כמוני מבין שהשב"כ פשוט עובר על החוק כאשר הוא חוקר עיתונאים ופעילים פוליטיים.

הרעיון לגשת לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגורי ולהגיש תלונה נגד ראש השב"כ הוא בלתי מוצלח בעליל, אבל העניין עדיין מחייב הבהרות. למשל, כיצד השב"כ עובר על החוק מבלי שהוא עצמו יעסוק במודיעין פוליטי ובהחלטות פוליטיות?

גלעד ארדן. גוף ממשלתי נלחם ב-BDS מתקציב המשרד לביטחון פנים. צילום: אוהד צויגנברג

מודיעין היברידי

הטריק הוא כדלקמן: בסוף השנה שעברה צפו שמועות על הקמת גוף ממשלתי חדש שיילחם ב־BDS. דיברו על מאות מיליוני שקלים מתקציב המשרד לביטחון הפנים של גלעד ארדן. לפני כשמונה חודשים פגשתי בשיח אקראי בין קברים את יעקב עמידרור בהלוויית דורון רובין. עמידרור היה בין השמות שאיישו את הגוף החדש. שאפו, אמרתי לו, קיבלתם המון כסף, מה אתם הולכים לעשות? התעניינתי בספקנות. לא ברור, אמר אז, אפילו משרדים אין לנו.

כשקצת חפרתי בהמשך, הסתבר שהחבורה הזו אוספת חומרים ושמות על פעולות ה־BDS. כמי שמכיר חלק מן הנפשות הפועלות בהתארגנות של ארדן ואת האינטראקציה הבין־מערכתית בינה ובין מערכות אחרות, חשבתי שיש כאן עניין ציבורי לענות בו. מדובר בחיה היברידית שעושה עבודה מודיעינית אזרחית ומפעילה ארגונים ממלכתיים. בעניין המודיעיני לא צריך להגזים עם זחילות בביוב עם סכין בין השיניים, הפרסומים גלויים, אבל הניתוח וזיהוי השמות הוא עבודת מודיעין. ברור שטרפוד פעילות ה־BDS, מבחינת המעורבים בארגון החדש, הוא מטרה ראויה ותואמת את האינטרס של ממשלת ישראל.

לאחרונה, לנוכח ריבוי ה"טעויות" של השב"כ, נפל לי האסימון. אין דרך אחרת להבין את הפעילות הפוליטית בארגון בלא להבין את הקשר בינו ובין הארגון של ארדן. החבורה הזו לוקחת את השמות שהיא מגרדת ומעבירה אותם לשב"כ (ישירות או דרך קב"ט משרד הפנים או בהנחיית רה"מ - אין לי מושג), וזה מטרטר אותם בכניסתם לארץ. זו כמובן הערכת מצב נסיבתית: אדם נושא חבילה אדומה נכנס לחדר אטום. אני יודע שבחדר אין חבילה אדומה דומה לזו שהוא מחזיק בה. כעבור כמה זמן אדם אחר יוצא מן החדר ומחזיק באותה חבילה אדומה. בינגו, לא?

ההערכה הזו אולי לא תקפה משפטית, אבל כל גישה מדעית אמפירית הייתה מאשרת אותה. אומנם לא ראינו את החבילה מחליפה ידיים, אבל מיפינו את דרכה מהכוונה עד לתוצאה. במציאות: בצי"ח של השב"כ אין בדל הוראה לאסוף שמות של מתנגדי מדינות הממשלה (בתקווה שגם המוסד לא עוסק בכך, אבל לך דע), ובשביל זה בדיוק המציאו את ההתארגנות הזו. הדרך משולחן הדסקאי של ההתארגנות למאבטחת תחנת הגבול בטאבה ("מה אתן חושבות על נתניהו?", היא שאלה שתי פעילות שלום) עוברת בהליך מוסכם דרך לשכת ראש הממשלה, שהשב"כ הוא חלק ממשרדו.

אני לא מכיר את נדב ארגמן, ראש השב"כ. נדמה לי שהוא לא היה מעז לאפשר מעצר, עיכוב וטרטור בכניסה לארץ של אנשים שדעתם אינה נוחה ממדיניות הממשלה וראש הממשלה, אלא אם קלט את רוח המפקד - שהוא ראש הממשלה. אני לא עוקב אחרי פעילות ה־BDS, אבל בהתרשמות מרפרוף חדשותי בחרמות חדשות לבקרים על ישראל, נראה שהפעילות לא נחלשה מאז החל הארגון לפעול. אולי אפילו גברה, אבל מי סופר. כולם אנטישמים.

בגדול, כמו בכל ארגון, השב"כ לא מונע מזדון. לא זדון של עובדים, אפילו לא מזדון ארגוני, אלא מפאניקה פנים־ארגונית ברמות שבהן כל צל פיגוע הוא פיגוע הוא פיגוע. מישהו צריך להרגיע את עובדי השב"כ גם במישור של פאניקה מערכתית, ואין סיכוי שזה יהיה בעל הבית שלהם. חקירות בכלל הן לא כוס התה שלו, אולי כוס התרעלה.

tguvot@maariv.co.il