לפני 25 שנה חתמו בארמון המלך באוסלו נציגי ישראל ונציגי ארגון הטרור אש"ף על עיקרי "הסכם אוסלו". כעבור חודש, על מדשאת הבית הלבן, חתמו רבין וערפאת על מסמך הסדרי הביניים. בהיסטוריה האנושית חצי יובל הוא פרק זמן קצר מדי מכדי להעריך השפעה היסטורית של אירוע מסוים. אבל הוא ארוך מספיק כדי להשוות את ראיית המציאות באותם ימים לראיית המציאות היום.

הסכמי אוסלו נכשלו. ומי שזקוק להוכחות ימצא אותן באלפי הדפים שנכתבו מאז ובהם ניסיונות מעוררי חמלה להבין מה, או מי, גרם לכישלון. הערבים? היהודים? ארגוני הטרור? הימין והמתנחלים?

רק מי שאינו מבין היום, ובוודאי לא הבין גם בימי אוסלו, את מהות הסכסוך בין יהודים וערבים, יכול לעסוק בשטות הזאת. לחפש אשמים. כיוון שאלו שהביאו עלינו את אסון אוסלו לא הבינו את הסכסוך, כלומר לא אבחנו נכון את המחלה, לא היה מראש כל סיכוי שמהלך כזה יביא שלום.

אפילו המילה שלום נשחקה מאז עד דק. ממשאת נפש אישית ולאומית היא הפכה לכרזה פוליטית. ראו את הפיחות שחל בערכה בשוק הדעות: בשנות המדינה הראשונות דגלו כל מנהיגינו באמירה הפשוטה שישראל חפצה בשלום עם מדינות ערב שכנותיה. לא דובר על מחיר השלום, כי היה ברור שהשלום רב ערך לשני הצדדים. "שלום תמורת שלום". לאחר מלחמת ששת הימים ורכישת הנכסים הטריטוריאליים הגדולים בה, נולדה הססמה "שטחים תמורת שלום", תחילה מירכתי השמאל, וכמו כתם דיו המתפשט בנייר סופג כבשה הססמה עוד ועוד חלקות.

מנחם בגין מסר את חצי האי סיני ועקר יישובים תחת דגל הססמה הזאת. בדרך לשלום עם מצרים הוא גם זרע את זרעי הפורענות בהכרה ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" (בגין הקפיד לקרוא להם "ערביי ארץ ישראל", ניסיון פתטי להעלים את ההכרה ב"זכויות" ובהן כמובן גם הזכות להגדרה עצמית). על הסכמת בגין להעניק להם "אוטונומיה" נשען השמאל בימי רבין, כשבא להקים את הרשות הפלסטינית. בגין, אשר בהיותו שר בממשלת אשכול בימי ששת הימים, ידע להזהיר כי כל אוטונומיה מוליכה למדינה - שכח את תורתו שלו. וגם אם הוא עצמו הצליח לחמוק משיחות האוטונומיה - בא השמאל והחיה את הקונספט, ושדרג אותו למשהו שהוא "קצת פחות ממדינה". וכל זה - כדי להגיע לשלום. "שטחים תמורת שלום" הבטיחו לנו.

טקס חתימת הסכם אוסלו. רוב היהודים יודעים שאף פעם לא יהיה שלום עם הערבים. צילום: ראובן קסטרו

# # #

כשהתפוצצו לנו הסכמי אוסלו בפנים, ואחרי שכרינו 1,300 קברים ליהודים שנרצחו בידי ערפאת ושליחיו, שהגיעו אלינו, התחמשו והתבססו בזכות ההסכמים הללו - לא היה אפשר עוד למכור ליהודים את השקר הנורא הזה. רוב היהודים בארץ כבר יודעים שאף פעם לא יהיה שלום עם הערבים, ולכן החלו משווקים להם את התשוקה להיפטר משטחי המולדת שלנו בססמה "שטחים תמורת דמוגרפיה". העיתון לאנשים חושבים הקדיש לפני שבוע עמודים רבים כדי לשכנע את העיוורים שדי בעקירת 10,000 משפחות כדי להגיע לחלוקת הארץ, וליישם את תוכנית "שתי המדינות".

כדי לוותר על חבלי המולדת הוא תובע חלוקה ל"שתי מדינות לשני עמים", אבל בה בעת הוא אינו רוצה מדינת לאום יהודית, והוא מנסה להמציא "עם ישראלי". השמאל הישראלי מנסה להחזיק במקל הטריטוריאלי בשני קצותיו בטיעונים סותרים. מחד הם מאיימים שאם לא ניפרד מהערבים - נאבד את הרוב היהודי וניהפך למדינה דו־לאומית. ומאידך הם נלחמים בשצף קצף בחוק הלאום המגדיר את ישראל כמדינת העם היהודי. וההיגיון? עליו הרי הם ויתרו עוד באוסלו.

כי זה שורש האסון: הטעות באבחנת הסכסוך. מי שבטוח שהמלחמה בין היהודים והערבים היא סכסוך טריטוריאלי - מניח בצדק כי חלוקת הארץ תוכל לרפא אותו. הניסיון שנראה בדיעבד כהתאבדות לאומית - להכיר בארגון הטרור אש"ף, להעניק לו בסיס בלב הארץ, לחבק את רוצח ההמונים ערפאת - הוא תוצאה של האבחנה השגויה הזאת. והיא שורש התסכול העצום ב"מחנה השלום" ובשיח הבינלאומי. ובעקבות התסכול - החיפוש האובססיבי אחר אשמים בכישלון. משל לאורתופד מטומטם שמנסה לרפא צליעה כרונית על ידי כריתת הרגל הבריאה ואין הוא מבין מדוע החולה ממשיך לצלוע.

יתרה מכך, רק מי שלא הבין כי הסכסוך אינו טריטוריאלי אלא מלחמת דת, או התנגשות בין אידיאולוגיות סותרות, והמלחמה על כל גבעה וכל בית היא רק התסמין של המחלה ולא הגורם לה - יכול להמשיך לנסות לחלק את הארץ. כי שום חלוקה, שום גבול מעוקם ומעוות ככל שיהיה - לא פתרו מעולם מלחמת דת, לא יישבו התנגשות אידיאולוגית.

העיוורון שבו לקו מחוללי אסון אוסלו היה זה שגם גרם להם להתעלם מההבדל בין הסכמי השלום עם מצרים וזה שרצו לחתום עם ערפאת. הם אמרו: "אם הגענו לשלום עם מצרים - נוכל לעשות זאת גם עם הפלסטינים". ולא הבינו, ועדיין אינם מבינים, את ההבדל. הסכם השלום עם מצרים השיב למצרים את סיני ואיתו את כבודם הפגוע, אך לא העלה ולא הוריד דבר בהגדרתם העצמית של המצרים כעם. אבל אין לפלסטינים כל מאפיין של "עם" זולת המלחמה בנו. אין להם שפה אחרת, תרבות אחרת, דת אחרת או היסטוריה של מדינה עצמאית. רק "נרטיב" אחד יש להם המבדיל אותם משאר הערבים: המלחמה ביהודים ששבו למולדתם בארץ ישראל. אם יוותרו על המלחמה בנו - לא יישאר להם דבר.

דגל פלסטין בהפגנה נגד החוק הלאום בתל אביב. הסמל של אויבינו. צילום: אבשלום ששוני

# # #

כאמור - אין לנו פרספקטיבה היסטורית כדי לדעת אם אסון אוסלו יסתיים כאפיזודה עגומה בתולדות העם היהודי או יביא לחורבנה של מלכות ישראל השלישית. אולי דווקא משום כך אנו מצווים היום לבטל את ההסכמים הללו גם להלכה, ולא להסתפק בכישלונם למעשה. מי שראה השבוע את דגלי אש"ף מונפים בהלוויית המחבל באום אל־פחם, וראה אותם מתנופפים בכיכר רבין בהפגנה הערבית נגד חוק הלאום, חייב להבין מה משמעות הדגל הזה היום לשאיפות הלאומיות הערביות. זה דגל השנאה לישראל והסמל של אויבינו. את הדגל הזה היה אסור להציג או להניף עד להסכמי אוסלו.

כצעד ראשון לתיקון אסון אוסלו יש להוציא את דגל אש"ף מחוץ לחוק. לאסור על הנפתו בתחומי ישראל. גם תיקון גדול יכול להתחיל בצעד סמלי אחד.

tguvot@maariv.co.il