איני יודע אם עוד נספיק - בגלל ענני ווטרגייט מס’ 2 ההולכים ומתעבים בשמי וושינגטון הסתווית - לראות את תוכנית השלום האמריקאית, זו התוכנית המדוברת מבית מדרשו של הנשיא הידידותי ביותר לישראל. שלב ראשון כבר בוצע כידוע – העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, וליתר דיוק – למערב ירושלים. ועכשיו – כפי שאמר הנשיא – תורה של ישראל לתת את חלקה. 

האם בכלל נרקמה תוכנית כזאת? היועץ ג’ון בולטון בביקורו בישראל בשבוע שעבר לא הסיר מעליה את מעטה החשאיות, לפחות לא בפומבי. ושמא היא לא נהירה גם לו? ושמא טרם גובשה לכדי עסקה, שאפשר לנסות למכור אותה לשני הצדדים? 

ההשערות עליה חלוקות אצלנו, כמובן, לפי מידת האהדה והעוינות לטראמפ. השמאל הפשרני חושש שהתוכנית תיטה יותר מדי לטובת ישראל. אצל הימין, לעומת זאת, הפופיק רועד קצת, שמא יכין לנו דווקא הנשיא האהוד הזה הפתעה מרה, ולנשיא אוהד כזה הרי אי אפשר לומר “לא”. 

אם לא יודח טראמפ בקרוב, בין היתר בגלל ההתנהלות הגסה שלו בענייני נשים שאותן חמד, אולי תוצג תוכנית כזאת לצדדים בעוד כמה חודשים. אולי נראה חלקים ממנה עוד קודם לכן. וכאשר תפורסם, דומני שגם משמאל וגם מימין יופתעו.

מי שלא יופתעו כלל וכלל אלה הם הערבים הפלסטינים. גם אלה שבעזה וגם יריביהם המרים מרמאללה. הנה נושא שבכל זאת מאחד אותם. הם מראש אנטי. טראמפ, לדידם, אינו מתווך הוגן; הוא בשבילם מקרה אבוד. כל גילוי של נדיבות שעשוי להיראות בתוכניתו כדי לרצות את הצד הפלסטיני, אחרי ש”קופח” בנושא השגרירות בירושלים, בירת ישראל, יידחה על הסף על ידי אש”ף וחמאס. הם ידחו את התוכנית, כשם שדחו כל תוכנית אחרת ב־100 ויותר השנים שחלפו, וכל הצעה נדיבה שהוצעה להם מצד ישראל – אפילו בטרם נפתח המשא ומתן עצמו – על ידי ראשי הממשלות שקדמו לנתניהו. איש העסקים טראמפ כנראה טרם למד את התרבות העסקית של הלוונט, כשהוא סבור, על פי ההיגיון העסקי שלו, כי על הפלסטינים יהיה לקבל בשתי ידיים את התופינים שהוא מציע להם במשא ומתן העתידי.

דרוש יועץ בקיא שיבהיר לטראמפ: גם אתה, כבוד הנשיא, תיכשל אם לא תלך לקראת מלוא הדרישות הפלסטיניות – מדינה פלסטינית בגבולות 67’, ירושלים המזרחית בירתה, ושם תשכון השגרירות האמריקאית ל”מדינת פלסטין”, בלי אף התנחלות ועם זכות שיבה. אל חשש: אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי ל”פשרה” כזו טראמפ לא ילך.

אצלנו, בינתיים, ממשיכים להתווכח סביב שאלת “שתי מדינות” או “מדינה אחת”, ויכוח המתנהל שלא על פי קווי המתאר המסורתיים־מפלגתיים. בנאום בר־אילן נשא ראש הממשלה נתניהו הצהרה “שמאלנית”, תמיכה בשתי מדינות לשני עמים. לעומתו, רבים בליכוד מדברים על מדינה אחת שבה יהיה מיעוט ערבי מוגדל. “בלבול הסברתי”, הגדיר זאת פרשן אחד. “בלשכת ראש הממשלה אומרים שהמונח ‘מדינה’ שנוי במחלוקת סמנטית”.

אז הגיע הזמן לנטוש את שתי האופציות הללו גם יחד. על ישראל לנקוט יוזמה משלה ולהעלות תוכנית ברורה, לא מקורית, שהיא בבחינת פשרה מצדה. אומנם הרעיון לא חדש, אבל יהיה עליה לעמוד מאחוריו בנחישות. קוראים לתוכנית הזאת: אוטונומיה (הפלסטינים רשאים לקרוא לה “מדינה”). זו תוכנית שלמעשה כבר מיושמת בשטח, כמעט בכל היבט שהוא. 

האוטונומיה כנראה הוצגה לנשיא טראמפ במגעים עמו, על יתרונותיה וחסרונותיה. צריך לייחל שתוכניתו המשוערת של הנשיא חופפת רעיון זה, הרע במיעוטו, של אוטונומיה פלסטינית בגבולות מצומצמים, כאשר הביטחון נתון כולו בידי צבא ישראל. שאם לא כך הוא – אם תוכניתו תפתיע אותנו לרעה ועדיין תאכזב את הצד השני - יהיה ברור עוד יותר לנשיא האופטימי שכיסאו מתנדנד תחתיו: אין בעתיד הנראה לעין סיכוי לפשרה כלשהי עם הפלסטינים ולא לשלום עמם. 

יהיה גם נהיר יותר שהערבים הפלסטינים רוצים מדינה בגבולות 67’, בלא פשרה, אבל חולמים על מדינה בין הים לירדן – פלסטין במקום ישראל. ויש גם מי שמשתעשע ברעיון להיות ראש הממשלה של מדינה זו. קוראים לו אחמד טיבי.