בימים אלה אנו מציינים 25 שנה להסכמי אוסלו. ממשלת הימין ששולטת במרבית הזמן מאז הירצחו של היוזם והמוביל של הסכמים אלו, יצחק רבין, עשתה הכל על מנת לקבע אותם בתודעה הציבורית ככישלון חרוץ של השמאל. בימים אלו היא מצליחה לקצור פירות. מהלכים מדיניים משמעותיים בדרך כלל זוכים לניתוח היסטורי מורכב. בימין טוענים בנחישות כי פיגועי ההתאבדות הזוועתיים שהגיעו זמן קצר לאחר חתימת ההסכמים הם העדות לכישלונם. הסיסמה “פושעי אוסלו לדין” חקוקה היטב בשיח הישראלי. מבחינה ציבורית, קשה להתווכח עם סמיכות אירועי הטרור להסכמים.

אין ספק שמרבית הציבור הישראלי שהאמין בשלום, איבד באמצע שנות ה־90 את אמונו בפלסטינים והעדיף להכניס את התהליך המדיני להקפאה עמוקה, שמשמעותה במשך השנים שימור מצב הביניים: אי־התקדמות לפתרון קבע ולכינון מדינה פלסטינית, אך גם אי־נסיגה מההסכמים שהושגו וחוסר נכונות לשוב ולכבוש את שטחי A ו־B. בשונה מהמרכז הישראלי שזרם עם מצב ההקפאה, הימין הישראלי לא קפא על שמריו. הוא השכיל לעשות שימוש באובדן העניין של המרכז הישראלי מהמצב המדיני וחתר בצל האדישות ותפיסת “האין פרטנר” למימוש האג’נדה המשיחית שלו, שכוללת את ביטול ההסכמים. 
 

כבר בראשית פיגועי ההתאבדות הרצחניים הצליח הימין לקבע בציבוריות הישראלית את הסיסמה “פושעי אוסלו לדין”, ובכך למעשה מסגר אותם כתוצאה בלעדית של לחיצת היד בין רבין ופרס לערפאת. בתוך כך, הוא דאג להשכיח אירועים היסטוריים משמעותיים אחרים שאחראים לקבורת הסכמי אוסלו: רצח יצחק רבין בידי פעיל הימין הקיצוני יגאל עמיר, מעשה הטבח הנפשע במערת המכפלה של המחבל היהודי ברוך גולדשטיין, שבו רוססו למוות 29 מתפללים פלסטינים, עלייתו הפרובוקטיבית של אריאל שרון (אז ראש האופוזיציה) להר הבית ומהומות הדמים שפרצו בעקבותיה. ומעל כל אלו עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון; מנהיג ששרידותו הפוליטית הפכה למטרתו החשובה ביותר גם במחיר היכנעות שקטה, אך עקבית, לגחמות הפשיסטיות של הימין הקיצוני. 

פיגוע התאבדות בירושלים, 2002. צילום: רויטרספיגוע התאבדות בירושלים, 2002. צילום: רויטרס
 
במהלך 25 השנים של מצב הביניים, פעל הימין הקיצוני בחסות השתיקה של המרכז הישראלי ותזת ה”אין פרטנר” על מנת לבטל את הסכמי אוסלו. בשונה מהמרכז, הוא לא באמת נזקק לאירועי הטרור על מנת להתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית, שנוגדת את אמונתו בארץ ישראל השלמה. אך הוא ללא ספק ידע היטב לנצל את הנימוק הביטחוני באופן ציני על מנת לקדם את תפיסתו המשיחית.

באמצעות מאבק עיקש, הן התיישבותי והן משפטי, הוא אט־אט קוצר הישגים בשטח וקובע עובדות שמקשות על הקמתה של ישות פלסטינית עצמאית ומאוחדת ביהודה, שומרון ועזה. החלת תקנת השוק, המאפשרת להכשיר מאחז על קרקע פלסטינית פרטית, היא ללא ספק צעד דרמטי בכיוון. לכך יש להוסיף את ניסיונות ההסדרה מול חמאס, תוך ניתוק בעיית עזה מהבעיה הפלסטינית והתעלמות מאבו מאזן.
 

שום תום לב אין כאן; מדובר במערכת פעולה משומנת היטב, מודעת ומחושבת של הימין הקיצוני. בשלב זה, שיגיונותיו הסדורים עולים בקנה אחד עם הקפריזות של ראש המעצמה הגדולה, דונלד טראמפ. המרכז הישראלי יתעורר משנתו רק כאשר השלכותיהם של שיגיונות אלו ייתנו את אותותיהם הביטחוניים והכלכליים. תוצאות הקריסה הצפויה של אונר”א ורצועת עזה כולה הם תחילת הדרך להתפכחות.