שלום כיתה א’ - באיחור קטן - ושלום גם לנכדנו בארי ולניננו הבכור עברי, שניים מתוך 167 אלף הזאטוטים הנרגשים שהלכו ביום ראשון השבוע לראשונה לבית הספר. בארי התקשה להירדם בלילה שלפני כן, ועברי, כאשר שב הביתה ונשאל על ידי אמו איך היה בבית הספר, השיב בהחמצת פנים: “כל הזמן יושבים”.

הוא ילד אקטיבי, עברי, שגן הילדים החופשי וחצרו על כל מתקניה היו מרחב מתאים לאופיו, בהשוואה ל”כלא” הקרוי בית ספר. אבל מה לי כי אלין על עברי, כאשר במוסף “הארץ” של יום שישי האחרון מצוטט רקטור מכללת אורנים לחינוך, ד”ר ניר מיכאלי, האומר: “בית ספר יסודי צריך להיות דומה לגן ילדים. הקטיעה החדה שעוברים בגיל 6, כשמפסיקים לשחק ומושיבים ילדים ליד השולחנות, היא הרסנית”. עברי שלנו אמר את זה בשלוש מילים.
 
כותרת הכתבה ב”הארץ” הייתה “בית הספר מזיק”. היא מבוססת על דברי פרופ’ אריה קיזל כי מערכת החינוך משרטטת לילדים את תקרת הזכוכית שלהם במקום לתת להם להמריא. פרופ’ חנן יריב, קיצוני משניהם, קובע כי “כשאנחנו שולחים את ילדינו לבית הספר, אנחנו גוזלים מהם את הזכות לילדות מאושרת”. אלוהים ישמור. 

איני איש חינוך, ולא אכניס את ראשי בין שלושת ההררים הגדולים הללו, שמא יכתשוני. אני אפילו מניח שיש צדק בדבריהם, ויש צורך ברפורמה רצינית במערכת החינוך. רק אעיר במלוא הענווה כי בסך הכל הייתה לי ולצאצאיי ילדות מאושרת למדי, אף שלמדנו, ויש מהם שעדיין לומדים, בבתי ספר מהדגם הישן. ייתכן שבימי ילדותי הייתי קופץ משמחה לשמע הרעיון לא ללמוד בבית ספר ש”רק יושבים שם” ולהמירו במשהו חופשי ופתוח יותר, אבל היום, במבט לאחור, אני יודע להעריך את מה שקיבלתי וקניתי – דעת והליכות - בבית הספר העממי.

זה היה בית הספר הדתי “מוריה” בתל אביב, שניצב בכיכר שהייתה פעם ברחוב בוגרשוב. הקימו אותו יהודים שהשכילו להסתלק בזמן, בשנות ה־30 של המאה שעברה, מגרמניה מולדתם ולעלות לישראל. רובם אקדמאים, ובהם דוקטורים, והם החליטו שעדיף לפתוח בית ספר וללמד בו מאשר לבשל נקניקיות בדוד ולמכרן לעוברים ושבים בכיכר מוגרבי, כפי שעשו שני זמרי אופרה יהודים שנמלטו מהשלטון הנאצי.
 
היום, כך דווח, מתרבים מורים בעלי תואר שני בבתי הספר היסודיים. זה יופי. אבל אתם מתארים לעצמכם מורים ביסודי שהם דוקטורים ושחלקם עובר מאוחר יותר מה”עממי” ללמד באוניברסיטה ולהגיע לפרופסורה? אין פלא שאז, כשנכנסו המורים לכיתה, קיבלנו אותם בעמידה זקופה, דיברנו אליהם בגוף שלישי ולא העזנו לקרוא להם בשמם.
 
בית הספר “מוריה” היה בעצם בית ספר אליטיסטי. עמדה לו שנים הזכות לבחור את תלמידיו מכל רחבי העיר, ואם אני זוכר נכון, היו שנים שבהן ההורים גם שילמו שכר לימוד מסוים. ועם זאת, צריך להודות: המורים היו משכילים ומלומדים, אבל לא כולם היו גם בעלי כישורי הוראה, ותלמידים מרגישים בזה ראשונים ומגיבים בהתאם. 

וכן, הייתה צרה נוספת: מורים מסוימים נהגו גם להכות תלמידים. סטירות ומשיכות באוזן היו במודה. היה היתר בלתי רשמי לכך. לא כולם ניצלו אותו, אבל הד הסטירות שחטפתי מאחד המורים שנודע כ”מרביצן” מצלצל באוזניי עד היום. זה הדבר היחיד שאני זוכר מכיתה א’. ינוח המורה בשלום על משכבו, ותקום לחיים הרפורמה הדרושה במערכת החינוך.