1. אם להמר, אני מעריך שהבחירות לכנסת יתקיימו לבסוף במועדן. בנימין נתניהו יגרום לכך, כדי להתמודד עם החלטות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה בעניין שלל התיקים במקום ובמועד הנכונים ביותר מבחינתו. המטרה - להפוך את החלטות היועץ המשפטי לממשלה ל"המלצות שאינן מקובלות על העם". הוא יקדים משא ומתן קואליציוני לבחירות, יסגור הסכמים, סדר יום ותיקים, ויתייצב לבחירות.

בינתיים, ארבעה גנרלים שמסתובבים חופשיים "ולא קשורים" בשטח, מטרידים מאוד את נתניהו (הגנרלים אצלו זו מחלה סופנית. אובססיה) וגורמים לו להשקיע שעות במעקבים, בהערכות ובאיסוף מידע. אני מתכוון לאהוד ברק, גבי אשכנזי, בני גנץ ומשה (בוגי) יעלון, כל אחד על פי ניסיונו, מעלותיו ועד כמה הוא מהווה נכס ל"קופה הרושמת" של המנדטים.

המפה הפוליטית איננה סגורה ואינה מאורגנת, ועוד צפויים בה שינויים, מינויים והפתעות. זה יקרה בוודאי סמוך למועד הבחירות, כדי להימצא זמן קצר ככל האפשר עם ישבנים חשופים על מנגל הגחלים הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. על אהוד ברק אפשר לומר שהוא מאוד רוצה לחזור לפוליטיקה ואפילו עובד קשה לשם כך וצובר הישגים. את "חומת הפלדה" של העיתונות הוא המיס ביד קשורה לאחור בעזרת כמה אצבעות על מקלדת הטוויטר בספקו כותרות בוטות, יחס חם לעיתונאים וטיפות דם וירטואליות של נתניהו לשמאל ולחלקים בתקשורת. בתוך הפוליטיקה, הוא בשלב ההבקעה: כמה חברות וחברי כנסת במפלגת העבודה שהיו מגיבים בזלזול למשמע השם "אהוד ברק" עד לפני כמה חודשים, מזילים כיום ריר כשהם שומעים אותו. ברק נתפס כגואל, אבל הוא איננו האופציה הראשונה של העבודה. שם יודעים שצירופו כמשוריין בכיר משול להצמדת חגורת נפץ לגופה של המפלגה, עם מנגנון השהיה של שלושה חודשים.

לעומתו, אשכנזי בינתיים מסרב לפוליטיקה, גנץ מתלבט ובוחן אפשרויות, ויעלון חותר לעמדת הנהגה וישתלב מן הסתם עם יאיר לפיד או אורלי לוי־אבקסיס.

גם "הלוק" העדכני של הבית היהודי ורשימתה הבאה לכנסת לא ברורים עדיין, אבל בטוח ששילוב "החילונים" היה מכפיל כוח אסטרטגי, ושיהיה ניסיון לשכפל את "אפקט איילת שקד" - שמסתמן כמפץ בפני עצמו עם פוטנציאל לפרוץ מ"בית יהודי" ל"בית ישראלי" עוד קדנציה או שתיים. גם כולנו כנראה תפיק לקחים, ורשימתה הכלכלית־חברתית לא תכלול מועמד לשר ביטחון (יואב גלנט) ולא מועמד לשר חוץ (מייקל אורן), אלא לוחמים ולוחמות לצדק חברתי כדי לתת משקל נגד לאורלי לוי־אבקסיס ורשימתה.

אבל הסיפור הוא נתניהו ויכולתו להגיע למועד הבחירות ללא החלטות על כתב אישום, עם יכולת להפוך את ה"החלטות" בבייס הפוליטי שלו ל"המלצות" שלא מקובלות על העם, ועם קואליציה שירכיב עוד לפני הבחירות ושתרקוד כפי שרקדה עד עכשיו - על פי חמת חלילים מבית בלפור בירושלים.

2. בערב ראש השנה החדשה צריך כמובן להסתכל בתקווה גם על הצדדים החיוביים בכל נושא - ויש אחד כזה גם בסוריה. ניצחונו המסתמן של בשאר אסד על יריביו לאחר שנים של מלחמה עקובה מדם עם מאות אלפי הרוגים, הרס וחורבן, גורם לכך שבסוריה מתעצב מחדש ממשל אחד, עם ארמון אחד, על רובו המוחלט כמעט של שטח המדינה. הממשל עוסק כעת בהחזרת המיליציות לחיקו החם ובניסיונות לשקם תשתיות, ובעיקר את התעשיות הצבאיות. גם האיראנים מבססים את אחיזתם בסוריה ולא עומדים ללכת לשום מקום. ההפך. כך גם הרוסים. זה אומר שלישראל ולצה"ל יש שוב כתובת ברורה בדמשק לכל מקרה של תוקפנות או מלחמה (כמו גם להסדר עתידי שלא נראה באופק).

ובינתיים הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט, בגיבוי שר הביטחון והקבינט, מממש בסוריה את מה שכינה בעבר "דוקטרינת א־דחיה", כשהתכוון לחיזבאללה בלבנון. כיום הוא עושה זאת בסוריה: פגיעה קשה ומהותית בכל גורם סורי, איראני או אחר שמאיים על ישראל, על חופש הטיסה ואיסוף המודיעין, או על המאזן מול חיזבאללה דרך אדמת סוריה. השבוע פרסם צה"ל שבשנה האחרונה הוא פעל בשטח סוריה ביותר מ־200 מבצעים, רובם מן הסתם אוויריים, חלקם ימיים וחלקם יבשתיים. הפעילות המערכתית והחשאית הזאת מתאפשרת אך ורק עקב דיאלוג נכון בין הדרג הצבאי והמדיני - תוך שיתוף פעולה בין כל גורמי המודיעין, עם מינימום אגו ארגוני ועם מקסימום יכולות, טכנולוגיה ומבצעים.

עד הלום זוכה הפעילות הצבאית המונעת בסוריה להסכמה פוליטית וציבורית רחבה, ומתנהלת ברובה בחשאי ומחוץ לאור הזרקורים, וחלקה מקבל ביטוי ב"פרסומים זרים" ובדיווחים מדמשק. זוהי פעילות חשובה גם לטיפול באיומים וגם להרתעה ולהצגת יכולות כדי להרחיק מלחמה. אך מנת יתר של התלהבות, טעות, התרגלות והפיכת סוריה ושטחה ל"מגרש משחקים" - יכולה להביא לתוצאה קשה של עימות כולל לרוחב כל הזירה הצפונית, בתמיכה צבאית איראנית ובגיבוי פוליטי רוסי.

במסגרת "העליונות" הישראלית, וברצותו להשתמש בבמה שניתנה לו על מנת להרתיע, התבטא השבוע מפקד פיקוד הצפון יואל סטריק ב"ועידת המשפיעים" של חברת החדשות באומרו: "אם תיכפה עלינו מלחמה בצפון, זו לא תהיה מלחמת לבנון השלישית, אלא מלחמת לבנון האחרונה". לטעמי, זו אמירה מעט יהירה, במיוחד כשהיא נאמרת קרוב ליום הכיפורים, מפי קצין בכיר ומוכשר מאוד שלא "זכה" לראות את הטנקים של צה"ל בוערים ונסוגים לאחור, ולא את מטוסי חיל האוויר נופלים כמו זבובים.

התשובה שאני הייתי מציע לו לפעם הבאה הינה: "תפקידו של צבא גדול, חזק, איכותי, מאומן ומושחז כמו צה"ל, הפועל בחזית הטכנולוגיה והמונהג בידי מפקדים ולוחמים מעולים, הוא להרחיק מלחמות ולהרתיע. הסורים, חיזבאללה והאיראנים מכירים את היכולות שלנו טוב יותר מכם, היושבים באולם, ואני מקווה שלא יגררו אותנו להוכיח את יכולתנו". מותר להיות אופטימיים, אך כדאי שזאת תהיה אופטימיות עם ניסיון וצניעות מתבקשת.

ובכלל, בשנה הקרובה יבואו לידי ביטוי מספר תהליכים שיאפשרו לישראל - אם תנהג בתבונה - לעצב את המציאות במזרח התיכון: יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין והמצב הכלכלי הקשה באיראן בשל כך; חזרת ממשל אסד לדמשק; הסדרה אפשרית בעזה; היום שאחרי אבו מאזן ברשות הפלסטינית ועוד.

זו שנה נוספת של סיכויים וסיכונים שבה אף צד אינו מעוניין במלחמה, אך זו יכולה לפרוץ כתוצאה מטעות, אי־הבנה או פעולה לא מוצלחת של מי מהצדדים.

3. צריך לומר את האמת - יש לנו מדינה טובה, וזה די כיף להיות ישראלי. יש לא מעט בעיות ואתגרים ביטחוניים וכלכליים, אבל שורת ההישגים שנצברו כאן ב־70 שנה תחת אינספור מלחמות ופיגועים, תוך קליטה מאסיבית של עליות מעשרות תפוצות ושפות - הם מדהימים ואין להם אח ורע באומות העולם.

בערב ראש השנה לא אדבר על הקלקולים, על הפוליטיקה ההרסנית ועל החקירות וההדלפות וההתנהלות. ארצה לומר רק שבכל פעם שאנחנו מכוונים אצבע, מופנות שלוש אצבעות כלפינו ומצביעות על אחריותנו ועל תרומתנו לפסיפס הכללי של החברה הישראלית. ולכן זוהי עצתי לעצמי, למשפחתי, לחברי, מכרי, ידידי וקוראי.

avi@bnayahu.com