הדיילת בנתב"ג הסתכלה על כרטיס הטיסה שלי ואמרה: "אל סלבדור? מי נוסע לשם?". פה חשדתי. ביקשו ממני להתנדב להרצות בפני קהילות יהודיות קטנות במרכז אמריקה. עיתונאית חוקרת שכמותי, לא חשבתי לברר למה באמת לא שמעתי עד היום על מישהו שנסע לאל סלבדור? הרב ישראל דיאמנט, השותף למשלחת של משרד התפוצות, ראה את הפרצוף המהוסס שלי ואמר: "לא ידעת? זו המדינה שבה שיעור הרציחות הגבוה בעולם".
התקשרתי מיד לרב בירנבאום, ראש "מכון עמיאל" - הארגון שעומד מאחורי המשלחת, להגיד לו שאולי כדאי שאעצור את הסוסים ואוותר. תשובתו לא הייתה מעודדת במיוחד. הוא צחק ואמר: "אשרי אדם מפחד תמיד". לא ממש נרגעתי. אבל אחרי 22 שעות כבר נחתנו באל סלבדור, ומאותו רגע לא הפסקתי להיות מופתעת.
הנסיעה משדה התעופה למלון התחילה בעצירה מסורתית וצפויה ליד דוכן מי קוקוס קרים. אחד מני עשרות דוכנים העומדים בצפיפות זה לצד זה לאורך הכביש. את המוכרים המתנדנדים על ערסל זכרתי מהביקור הקודם שלי ביבשת, גם את האוטובוסים הישנים משנות ה־70 זכרתי. אבל אז ראיתי מראה משונה: רכב ללימוד נהיגה שכתוב עליו בגדול "SHALOM". לא עבר רגע והבחנתי שמעל מה שנראה כמו חנות היה כתוב "ELOHIM" ומיד אחר כך גרפיטי על הקיר שהבטיח שירות למכונות תפירה בשם "SINAI", ועוד חנות שקוראים לה "SHCHINA". שכינה, לא פחות. מה הולך פה?
המארח שלנו אליהו פרנקו, מנהיג הקהילה שמשמש מעין רב לחבריה, הסביר: "באל סלבדור וגם בהונדורס ובגואטמלה, ובכלל, באמריקה הלטינית כולה יש הרבה אוונגליסטים. הם אוהבי ישראל ומאמינים בתנ"ך. יש כאלה שאפילו שומרים את יום שבת ולא את יום ראשון. גם אני הייתי כזה. אבל אז, לפני יותר מ־15 שנה התחלתי לחקור ולשאול. לא קיבלתי תשובות מספקות, עד שהגעתי ליהדות". פרנקו עבר גיור כהלכה לפני יותר מעשר שנים. אחיותיו כבר עברו גיור ועלו ארצה והן גרות בירושלים. אם הייתם רואים אותם ברחוב - תדמיינו גברים ש"סניקים לבושים חליפה שחורה וחולצה לבנה ונשים במטפחות ראש גדולות או בפאות - לא היה עולה על דעתכם שהם היו פעם נוצרים.
פרנקו הביא אותנו לבית הקהילה. בניין די מיושן ללא מיזוג, שהקהילה שוכרת אותו בעמל ובכסף רב. חברי הקהילה מונים כמאתיים איש, שמתוכם 150 עברו גיור אורתודוקסי לפני שנה וחצי. הם חיים בקהילה כבר כמה שנים ובכל אותה תקופה לא אכלו בשר, רק דגים וירקות, כי לא הייתה להם שחיטה כשרה. רק לאחרונה אליהו פרנקו קיבל הסמכה לשחיטה, וסוף־סוף עלה לקהילה ההמוגלובין בדם.
בית הקהילה הזכיר לי שטייטל ממזרח אירופה. יש בו מטבח קטן שמשמש את כל ה"חסידים" שהגיעו מכל האזור. בשבתות מי שגר רחוק נשאר ללון בו, כך שהם פורשים מזרנים בשני אולמות ובבוקר מקפלים אותם כדי שהמקום ישמש בית כנסת ולאחר מכן גם חדר אוכל. על הקירות תמונות של רבנים (רובם, אגב, ספרדים), ובימות החול יש מניין שלוש פעמים ביום. לא דבר מובן מאליו.
אחרי ששוחחתי איתם על מדינת ישראל, על השבטיות ועל אחדות, ניגשו אלי רבים כדי לומר כמה חשוב בעיניהם ש"כל ישראל אחים". רבים מהם רוצים לעלות ארצה, הם מדברים בהתרגשות גדולה על הרצון להיות מחוברים לעם היהודי, לשרת בצבא, ללמוד ולחיות בעברית. אולם אף על פי שהגיור שלהם אורתודוקסי, יעבור עוד זמן עד שמדינת ישראל תאשר להם לעשות עלייה.
שירת הילדים
למחרת נסענו עם אמו של פרנקו, שרה, גם היא כבר יהודייה, לבית הספר שהיא מנהלת זה 30 שנה. המוסד החינוכי שלה ממוקם בפרברי עיר הבירה סן סלבדור, בשכונה ענייה למדי. בית הספר איננו יהודי, ולומדים בו תלמידים קתולים, אוונגליסטים ואחרים. אולם זהו בית ספר שבו אוהבים את ישראל. מאוד. הוא נושא את השם "ירושלים", ועוד מרחוק יכולנו לראות על הבניין שלט גדול שהכריז על שמו. 1,400 תלמידים לומדים שם בשתי משמרות: משמרת בוקר ומשמרת צהריים (רוב המורים, אגב, עובדים שתי משמרות ברציפות).
נכנסנו בשערי בית הספר ופשוט לא יכולתי להכיל את ההתרגשות. 700 תלמידים עמדו שם לכבודנו בשורות־שורות, אוחזים בדגלי ישראל, מנופפים לנו לשלום. נעמדנו מול הילדים המתוקים, ואז הם החלו לשיר בכל כוחם בעברית את "התקווה". עמדנו שם בדמעות כלא מאמינים. סיפרנו להם על ישראל, על החגים היהודיים ועל ערכים כמו כיבוד הורים. 700 תלמידים עמדו בשקט מוחלט והקשיבו.
כמו רבים מבתי הספר באל סלבדור, גם בית ספר "ירושלים" חייב לשלם פרוטקשן לכנופיות פשע. "כאן, בצד הזה של הכביש, הכנופיות מחולקות לפי אותיות", אמרה לי המנהלת. "בצד השני של הכביש הכנופיות מסודרות לפי מספרים", נאנחה המנהלת והתבוננה בילדים כשהם מפליאים לנגן בחצוצרות. "הילדים היפים האלה שאת רואה מסיימים פה את התיכון ואין להם לאן ללכת", אמרה. "רבים מהם ימצאו את עצמם חברים בכנופיות הללו. יש לי מזל שחלק מאנשי הכנופיות היו תלמידים פה, אז הם מרחמים עלינו".
יצאתי נסערת ומבולבלת. מצד אחד הערכתי את חברי הצוות החינוכי על העשייה המרשימה שנעשית שם, ומצד שני כל כך הצטערתי על העתיד שצפוי לילדים בארץ הזאת. אבל הלו"ז עמוס ואי אפשר להרהר יותר מדי. אנחנו כבר בדרך להרצאה הבאה בנוכחות אנשי פרלמנט, אנשי ציבור יהודים ולא יהודים אוהבי ישראל שבאים לשמוע אותנו.
דיברתי איתם על דת ועל היסטוריה, דברים שמדינת ישראל נמנעת לעשות. סרטוני ההסברה הרשמיים של המדינה מראים כמה ישראל יפה, כמה היא פלורליסטית וכמה יפות הבחורות והבחורים בחוף הים בתל אביב. סרטון על ירושלים, לדוגמה, מראה את אירועי התרבות ואת השוק, אבל לא מראה את הכותל.
אפרופו המשבר עם פרגוואי השבוע, שהחל בהחלטתם להחזיר את השגרירות מירושלים לתל אביב, עלינו לדעת זאת: יש לנו הרבה אוהבים בעולם. הם אוהבים אותנו מטעמי דת והיסטוריה. זו השפה שלהם. ואם מדינת ישראל תשכיל לדבר בשפה הזאת, יהיו לה חיילים נאמנים בהמון מדינות.
ושלא תחשבו שהפלסטינים נחים בינתיים. הם עובדים בקואליציות, בבתי המחוקקים ובשגרירויות בדרום אמריקה. בעקבות הלחץ שלהם הוצב לפני כמה שנים ברחוב הראשי של סן סלבדור, "שדרות ירושלים", פסלו של זוכה פרס נובל לשלום הרוצח יאסר ערפאת. אנחנו צריכים לשנות את המחשבה ולהפסיק לדבר רק בשפה חילונית, אירופית ומערבית. רק כשנעשה זאת נוכל לראות במו עינינו את התגשמות פסוקי הנבואה מהפטרת פרשת השבוע הזה: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט... וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך" (ישעיהו סב).