1 פחד ותיעוב בוושינגטון: נשיאותו של דונלד טראמפ מעניקה לנו שפע בלתי מוגבל של רגעים בלתי נתפסים, כאלה שעד לאחרונה לא היה אפשר אפילו להעלות אותם על הדעת בחדרי חדרים. בכל פעם שנדמה לנו שזהו, הגענו לתחתית החבית, נשמעות דפיקות עמומות מלמטה ומתברר שיש עוד לאן לרדת. בכל פעם שאנחנו מעריכים שהנשיא האמריקאי לא יוכל להיות אינפנטילי יותר, בוטה יותר, בלתי נסבל יותר, חסר אחריות יותר, אנטי־דמוקרט יותר, גס ובהמי יותר - הוא עושה משהו שמחריב את ההערכה הזו ושובר את השיא הקודם. הוא אפילו לא מתאמץ בשביל כל זה. הדברים באים לו באופן טבעי. 

מי שמכיר את טראמפ ועוקב אחריו שנות דור (לי יצא להתחקות אחריו מקרוב בשנות ה־90, כשהייתי שליח "מעריב" בניו יורק), מבין שזה האיש. "זה מה שיש ועם זה ננצח", אמר פעם רפול. אז טראמפ לקח את האמירה הזו קדימה: כזה אני, וכך אנצח. או בשפתו: גם אם אטייל במורד השדרה החמישית בניו יורק ואירה להנאתי באנשים, עדיין יצביעו עבורי.

מה היה לנו השבוע: בוב וודוורד, מגיבורי "ווטרגייט", אחד העיתונאים האמריקאים המוערכים והאמינים בהיסטוריה, הוציא ספר חדש על מעללי טראמפ בבית הלבן. אחרי "אש וזעם", ספרו הסנסציוני ועמוס הכותרות של מייקל וולף על טראמפ והבית הלבן, הייתי בטוח שעניין הספרים על הבית הלבן מוצה. ובכן, טעיתי. מדובר בספרייה נשיאותית של ממש. וודוורד פתח מחדש את שערי הגיהינום ועוד הוסיף לזה שיחת טלפון מטורללת להחריד בינו לבין הנשיא שהוקלטה ופורסמה, כדי לשכנע את אחרוני הספקנים שנשיא ארצות הברית של אמריקה הוא סכנת נפשות מהלכת. 

כשאני כותב "אחרוני הספקנים", אני מתכוון לבני האדם הרגילים ומחריג מתוכם את תומכי טראמפ. כלומר, את "הבייס" של טראמפ. כלומר, את רוב האמריקאים או לפחות המספר הנדרש כדי לנצח בבחירות בשיטת האלקטורים. כי אלה, אנשי הבייס הטראמפי, רק הולכים ומתחזקים ומתגבשים ומתמצקים ומצופפים שורות מאחורי הנשיא שלהם. להם, כל הפרסומים האלה לא מזיזים. ואם מזיזים, אז לטובת טראמפ. מבחינתם, אנשי ה"deep state", שלטון הצללים, קשרו קשר להיפטר מהנשיא שבא להציל את אמריקה, נקודה. כל השאר שקרים, מזימות ותחבולות של שמאלנים בוגדנים שפועלים נגד אמריקה.

השיא הגיע ביום רביעי במאמר אנונימי שפורסם ב"ניו יורק טיימס". כותב המאמר הוא בכיר בממשל טראמפ. בכיר מכהן. הטיימס הוא מהאמינים והמקצועיים בעיתוני העולם, אחד המגדלורים האחרונים של התקשורת המסורתית, זו שאמורה להיצמד לעובדות. במאמר מתאר הכותב הבכיר איך הוא ובכירי ממשל נוספים פועלים נגד הנשיא, נגד מדיניות הנשיא, נגד מעשי הנשיא, בעודם יושבים כאנשי הנשיא בבית הלבן. חלק ממה שטראמפ עושה, כתב הבכיר, נכון ומועיל לאמריקה. חלק לא.

הבעיה היא הנשיא עצמו. ההרס שהוא ממיט על המוסדות הדמוקרטיים של המדינה. השסע והקריעה הפנימית של החברה האמריקאית. חוסר המוסריות. חוסר העכבות. המאמר הזה מתכתב ישירות עם כותרות ספרו של וודוורד. הוא משווה את הנשיא לילד מגודל, מופרע, חסר עכבות או מורא כלשהו, שמתפרע עם צעצועי השלטון שניתנו לו, כשהוא יכול בכל רגע נתון להצית את העולם כולו או להחריב חצי יבשת או לייצר תגובת שרשרת אסונית אחרת. 

הילד השתלט על מפתחות השלטון ואין לו מושג מה עושים עכשיו, מהם הכללים הבסיסיים, מהן הוראות הביטחון, איפה משורטטים הקווים האדומים והיכן החביאו את רשימת ה"דברים שאסור בשום אופן לעשות אף פעם". גם אם ימצא את הרשימה הזו איכשהו, יעלה אותה באש מיד. אז מה שנשאר לבכיריו לעשות זה להגן על אמריקה מפניו. על פי המאמר, כמה מהם אכן עושים את זה, כמיטב יכולתם.

2 המלך הוא עירום: לנו, כישראלים, יש בעיה. אחרי כל הנאמר לעיל, נשיאותו של טראמפ טובה לישראל. לפחות בינתיים, לפחות לטווח הקצר. אבל הטווח הקצר הוא הקובע. בשכונה שלנו תוכניות לטווח הבינוני וחלומות לטווח הארוך אינם שווים את האנרגיה הנדרשת לתכנונם. בניגוד לחולשה ולפייסנות של ממשל אובמה בבואו לנהל מו"מ עם איראן על הסכם הגרעין, טראמפ עובד מול האייתוללות עם נבוט גדול, והמשטר בטהרן מתחיל להראות סימני קריסה. 

הגיבוי האמריקאי למדיניותה הנכונה (בהשראת הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט) של ישראל בחזית הצפונית, גורף וחסר תקדים. גם המדיניות מול אונר"א נכונה, אם כי בטווח הקצר היא יכולה ליצור קטסטרופה. תעשיית הפליטות הפלסטינית היא אחת מאבני הריחיים הכבדות הקשורות לצווארו של הפגר המכונה "תהליך השלום". ביום שבו הפלסטינים ישליכו את המפתחות העתיקים הקשורים לצווארם לים, אפשר יהיה להתחיל לחלום על סוף לסכסוך. כדי שהיום הזה יגיע, צריך להפסיק את התמיכה הכספית הגורפת באונר"א, אבל צריך גם מנהיגים אמיצים ותוכנית שלום אמיתית, הכוללת ויתורים כואבים מאוד בשני הצדדים. טראמפ מספק לנו בינתיים רק את הצורך הראשון. בלי הנהגה אמיצה ותוכנית שלום רלוונטית חבל על האנרגיה והמאמץ.

המהומה סביב נשיאותו של טראמפ בארה"ב חסרת תקדים. עוד לא היה כדבר הזה בעידן הדמוקרטי. ספק אם אי־פעם יהיה. המאמר שכתב אותו בכיר ממשל אנונימי שומט לסתות. הוא כותב שהוא וחבריו אינם משתייכים למחנה השמאל האמריקאי. הם מאמינים שחלק ממה שטראמפ עושה נכון, אבל הם גם מזהים את ההרס שהוא ממיט על המדינה והחברה. הוא חושף את עירומו של המלך. 

"אנחנו מאמינים שהחובה הראשונה שלנו היא למדינה הזאת", הוא כותב, "אבל הנשיא ממשיך לפעול באופן שמזיק לבריאות הרפובליקה שלנו. זוהי הסיבה  לכך שרבים מהמינויים של טראמפ נשבעו לעשות את מה שהם יכולים כדי לשמור על המוסדות הדמוקרטיים שלנו, בעודנו הודפים את הדחפים היותר שגויים של טראמפ - עד שהוא יסיים את כהונתו", "זו אינה עבודה של deep state", הוא כותב, "אלא של ה-steady state".

הדמיון בין עלילות טראמפ להרפתקאות נתניהו מדהים: החקירות, האדמה הרועדת תחת המנהיג, ההתקפות האובססיביות על התקשורת, הניסיון לקעקע את מוסדותיה הממלכתיים של המדינה, הנרקיסיזם הקיצוני, המקורבים הבוגדים בזה אחר זה וחותמים על הסכמי עדי מדינה. האמונה המיסטית ש"המדינה זה אני" וההכרזה על כל מי שלא סבור כך כ"אויב העם". המוני התומכים המשולהבים המתייגים כל פיסת אינפורמציה שאינה מחמיאה למנהיג כ"פייק ניוז" ומאמינים בתיאוריות קונספירציה אפלות וחובקות עולם, שבהן חברו כל שונאי ישראל (או אמריקה) באשר הם כנגד ראש הממשלה (או הנשיא) המכהן, כדי להרעיל את בארות העם, וכו' וכו'.

ועדיין, נתניהו אינו טראמפ. נתניהו הוא פוליטיקאי מסודר, מחושב, מתוכנן, קפדן, בעל תפיסת עולם סדורה, תוכנית מדוקדקת, ניסיון רב וארגז כלים פוליטי קטלני. נתניהו הוא דג קר מזג, בעל שליטה עצמית מושלמת, ממוקד מטרה ומחושב. טראמפ הוא ילד מגודל, אימפולסיבי, עם אגו עצום, יכולת ניהול פוליטי אפסית, שליטה עצמית סמלית וצמא עצום לכבוד וחנופה. נתניהו חושב אין ספור פעמים על כל מילה בטרם יגיד אותה. טראמפ קודם אומר (או מצייץ), אחר כך חושב (אם בכלל). 

נתניהו הוא איש ספר, משכיל במיוחד, בעל הבנה גיאו־אסטרטגית, פוליטית ומדינית חדה ומפותחת. טראמפ הוא כלום ושום דבר. אין לו השכלה, אין לו הבנה, הוא לא מסוגל להבדיל בין הודו־סין לארם נהריים, ועד שנקלע לבית הלבן לא ידע כלום על מדיניות חוץ, יחסים אסטרטגיים או שאר שטויות מהסוג הזה. כל מה שהוא מבין זה סחר־מכר, רדיפה בולמוסית אחרי כסף וסימון בני האדם כ"טובים" (כלומר, לטובתי) או "רעים" (כלומר לא לטובתי).

3 פשע הוא פשע: למרות ההבדלים הללו, כשקראתי את המאמר שכתב אותו בכיר בממשל טראמפ, נזכרתי בכל עשרות הפעמים שבהן שמעתי במו אוזני בכירים דומים (בממשל נתניהו) עם טקסטים דומים, או אולי חריפים יותר על מנהיגותו של "ראש הממשלה המכהן". זה קרה בקדנציה הכאוטית הראשונה (1996־1999), זה קרה בתדירות גוברת והולכת בשנייה, בשלישית וברביעית. בכירי ממשל, יועצים קרובים, מקורבים, שרים, בכירים ביטחוניים, חברים וחברים לשעבר. כולם עם אותם הטקסטים המצמררים, אותן תשובות מתחמקות לשאלה "למה אתה לא אומר את הדברים בקול רם, זכותו של הציבור לדעת", אותה מסקנה (בני הזוג נתניהו הם סכנה למדינה), ואותו תירוץ (אני לא יכול להיחשף, יש לי משפחה, הם ירדפו אותי).

בניגוד למאמרו של הבכיר בממשל טראמפ, אנשי נתניהו לא מותחים ביקורת על כישוריו של ראש הממשלה. אין עוררין, כמעט, על כישורי האיש. הם עוסקים בטירוף האופף אותו. ב"בועת הטרלול" שבתוכה הוא חי ומתפקד. במשיחיות הגוברת, באמונה ההולכת ומתעצמת שאין אלוהים בלעדי נתניהו ואין מדינת ישראל אחריו. בתפיסה שמה שטוב לנתניהו בהכרח חייב להיות טוב למדינה (גם אם הוא רע לה). הם מדברים על תהליך קבלת ההחלטות, על האווירה הרעילה, על הסמכות העליונה שעל פיה יישק, יקום או ייפול דבר, על הריקבון המוסרי. 

הדברים האלה נשמעו מפיהם של כמעט כל מי שהיה שם. ימניים, שמאלנים, אנשי מרכז או סתם חסרי דעה. משרתי ונבחרי ציבור, ישראלים טובים, ציונים, פטריוטים, שיודעים את האמת אבל מעדיפים להתעלם ממנה, או להתנהג כאילו היא לא נוגעת להם. הדברים שאמר על נתניהו יצחק מרדכי בזמנו אינם שונים במהותם ממה שאומר עליו, בזמננו, משה (בוגי) יעלון. התשובה תהיה, כמעט תמיד, ש"מדובר במתוסכל שרצה תפקיד ולא קיבל". 

כמעט כולם, מדרג שרי הביטחון והרמטכ"לים ועד הזוטרים שבעוזרים, פקידות ופקידי הלשכה, המקורבים ויועציהם, אמרו ואומרים את אותם הדברים. הם הובאו במהלך השנים בטור הזה, בספרים ומאמרים, בחקירות ובעדויות, לאורך ורוחב המערכת. התוצאות? לא משהו. התמיכה בנתניהו גברה. מצד שני, האמת החלה להזדחל החוצה, ממצמצת בעיניה, רואה אור. 

הבעיה היא שאת חקירות ראש הממשלה מנהלת חבורה מפוחדת של פקידים שאינה מסוגלת להתייצב מול הממצאים ולהבין את משמעותם. איפה הם ואיפה החוקר המיוחד של טראמפ, רוברט מולר. אצלנו, גם בהנחה שהיועמ"ש ואנשיו ישרים ואינם נגועים בשיקולים זרים, טחנות הצדק טוחנות מים באטיות סטואית. כולם הולכים על קצות האצבעות, מבועתים מגודל המעמד, מכובד האחריות, מאימת השכינה. 

אבל למה אני מדבר על מולר? בואו נדבר על מזוז. מני מזוז. היועמ"ש הקודם, שלא היסס להגיש כתב אישום בגין אונס נגד נשיא מדינה ולנהל חקירות בזק אגרסיביות, ממוקדות מטרה ומהירות נגד "ראש ממשלה מכהן". מזוז הגזים באסרטיביות יתר. יורשיו מגזימים לכיוון ההפוך. הם שכחו משהו: ראש ממשלה מכהן לא שונה מכל אזרח רגיל. פשע הוא פשע, עבירה היא עבירה, מבחן בוזגלו הוא מבחן בוזגלו.

4 שבע מיליארד סיבות: נתניהו טרם החליט סופית אם הוא מעוניין להקדים את הבחירות. גם אחרי שיחליט סופית זו לא תהיה החלטה סופית. כמו תמיד האחרון שיפחיד אותו ינצח. סוף השבוע הזה אמור להיות גורלי. נתניהו כבר החל בהכנות לבחירות מהירות, אבל זה לא מחייב. לפי אירועי יום רביעי האחרון, הבחירות אכן בדרך. העובדה שנתניהו שוב התחרט ברגע האחרון וביטל את ההצבעה במליאת הממשלה על ההחלטה ההיא להשוות את תנאי השוטרים וגמלאיהם לתנאי משרתי הקבע, מאותתת שהוא מכוון לקלפי ואין לו כוונה להסתבך עם עשרות אלפי משפחות זועמות ערב ההצבעה.

טובת המדינה? הצורך לקבל החלטה בסוגיה רגישה שעלולה לעלות 7 מיליארד שקל לקופת המדינה (אם אכן הממשלה לא תשנה את ההחלטה ותשווה את תנאי גמלאי המשטרה לאלה של אנשי הקבע)? הסיכומים הקודמים? כל אלה משולים לקצף על פני המים. נתניהו ממוקד בהישרדותו הפוליטית ובה בלבד. בה בעת הוא משוכנע שהישרדותו הפוליטית חיונית להישרדותנו ההיסטורית. כפי שכבר נכתב כאן וכפי ש"רעייתו" כבר צווחה באחת הקלטות: בלעדי ביבי אין מדינה. כת נתניהו כבר קרובה לאמונה שלפני ביבי לא הייתה מדינה. הכל התחיל כשהוא הגיע.

זה קרה ביום רביעי. הממשלה הייתה אמורה להצביע. הכל היה מוכן. קיצוץ של 7 מיליארד שקל הוא גזירה שאין לאוצר אפשרות להעביר בעת הזו. במה יקצצו? משה כחלון הבין שאין ברירה, צריך לחתוך ולהגיד את האמת: ההחלטה ההיסטורית ההיא על השוואת התנאים אינה נכונה ויש לשנותה. לממשלה סמכות לשנות את החלטותיה. אבל אז פרצה ההפגנה האלימה של גמלאי המשטרה. הפגנה שחשפה עד כמה קל לפרוץ את כל מעגלי האבטחה סביב משרד ראש הממשלה ולהגיע למטחווי דלת מחדר ישיבות הממשלה.

ואז, הפלא ופלא, נתניהו השתפן והודיע על דחיית ההצבעה ומו"מ מואץ עם המוחים. כחלון התפלץ. "היום התפרקה הממשלה", אמרו בסביבתו. תסמכו על נתניהו. הוא מפרק ומרכיב, מעלה ומוריד, מחליט ומתחרט. אם ירצה בחירות בתחילת השנה ימצא תירוץ, ולהפך.

5 המרוץ למונרכיה: בינתיים החגיגה נמשכת. שופרו של נתניהו, אדם בשם שמעון ריקלין, מלהג בשבועות האחרונים בנושא גופות הלוחמים הדר גולדין ואורון שאול וגורל האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד הנמצאים בידי חמאס. על פי משנתו של האיש המתחזה לעיתונאי (אף שאין לו שום רקע עיתונאי, הכשרה או ניסיון בתחום) האזרחים לא בחיים, הגופות לא בידי חמאס. או משהו כזה. מכיוון שהוא מחובר לראש הממשלה ובעלה אשר בבלפור, מסיקים המסיקים שמדובר במידע אמין שנמסר לו "מפי הסוס".

אי אפשר להיכנס כאן לפרטים לאור רגישות הנושא, אבל הכתבים הרלוונטיים (צבאיים ומדיניים) מכירים את המודיעין שיש בידי צה"ל ואת נפיצותו. אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו להגג על זה ברדיו או בטלוויזיה. אבל לריקלין מותר. טוב עשה הרמטכ"ל שבתדרוך לכתבים צבאיים הוציא את האוויר מבלון התבערה הפחדני הזה: גופות החיילים בידי חמאס, מנגיסטו וא־סייד בחיים.

למה לריקלין להפיץ את המידע הזה? למה לאדוניו לפמפם את המידע הזה באוזניו? מאותה סיבה שהביאה להדלפתה של המצגת ההיא של צה"ל על כיבוש עזה בעיצומו של מבצע צוק איתן. המאמץ התמידי לגייס אליבי לחידלון המנהיגותי. להסתתר מאחורי מישהו. להטיל את האשמה על משהו. הבטחתי לכבוש את עזה ולהפיל את חמאס? כן, אבל בני גנץ אומר שאי אפשר (המצגת). הבטחתי להחזיר את גופות החללים? כן, אבל הם בכלל לא בידי חמאס ומנגיסטו מת, אז תרדו ממני, באמ'שלכם. כך זה מתנהל.

הלאה: המאמץ האדיר למנות לתפקיד הבכיר והרגיש של נציב שירות המדינה אלמונית שכישוריה מתמצים בקרבה למלכות. ההתעקשות על איוש הוועדה למינוי בכירים במקורבים (עד שבג"ץ פסל אותם ביום חמישי). העיכוב במינויי בכירים, כולל מפכ"ל ורמטכ"ל, בעקבות ההתעקשות הזו. ההחלטה לקרוא כיכר בירושלים על שם מורה לתנ"ך אלמוני, אפרפר ונידח, שהתאמתו לכיכר מסתכמת בהיותו אביה מולידה של "הגברת" נתניהו. אפשר להמשיך עם זה לנצח. התהליך הזוחל שהפך לתהליך רץ ומואץ של הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית למונרכיה מתגשם לנגד עינינו.

זה לא שבשמאל חסרות תופעות מגונות. את ההצגה גנב השבוע איתי טיראן. כפי שאני כותב כאן מדי פעם, הימין התנקש ביצחק רבין אבל השמאל הקיצוני הוא שהרג את השמאל. האמונה הנאיבית והתלושה של דובריו שלפיה כל מה שצריך לקרות כדי שנגיע אל האושר המוחלט זה להסכים לדרישותיהם של הערבים, לפרק את צה"ל, לפטר את המוסד, לבטל את השב"כ, להקים מדינה פלסטינית ולברך על שיבת הפליטים. כשטיראן, שחקן ענק ואיש מוכשר ברמה יוצאת דופן, אומר (בראיון ב"הארץ") שהציונות היא גזענות וצריך לתמוך ב־BDS, הוא מדגים בפנינו את יצר ההשמדה העצמית הטבוע בשמאל הקיצוני (להבדיל מהשמאל הציוני שהקים את המדינה הזו וביצר אותה). 

חבל לי על ירידתו של טיראן מהארץ (ועוד לגרמניה). צפיתי ברבות מההצגות שבהן כיכב על בימת הקאמרי. קשה לי לתפוס איך יכול אזרח משכיל בעידן המודרני, שבו אפשר לראות מה קורה בעזה בהינף מקלדת ולשמוע את זעקות הג'יהאד של שכנינו בהינף עכבר - לחשוב שהצד שלנו אלים, גזען, כובש ואכזר בעוד הצד השני בסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום. סע לשלום, איתי, שיהיה בהצלחה. 

אחרי כל מה שנכתב בטור הזה, אסור לשכוח: ישראל היא הצד הצודק של הסכסוך. צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם (עד כמה שצבא יכול להיות מוסרי). למרות נתניהו, למרות איילת שקד והתקפת האמוק שלה על בג"ץ, למרות הטרולים ברשת והאלימות ברחובות, אין כזאת מדינה בכל העולם וגם לא תהיה. שנה טובה.

bencaspit5@gmail.com