ירושלים, בירת ישראל, היא עיר מורכבת, טעונה, רבת ממדים, עשירת שכבות, מסחררת ומסוחררת. לא לחינם יש לה גם סינדרום משלה והיסטוריה עשירה באהבות, מלחמות, טירוף, אכזבות ובגידות. חלקה של פרגוואי בהיסטוריה של העיר הוא אומנם כטיפת מים זעירה על שמשת מכונית, אבל הוא גם חלק מסימני אזהרה למהלכים המדיניים השבריריים של ממשלת ישראל.
כל חתן יהודי ממלמל בהתרגשות לפני שבירת הכוס ואחרי הרמת ההינומה את המילים: "אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני". פרגוואי שכחה גם שכחה. נדרשו לה רק כמה חודשים כדי להפוך את ההחלטה האמיצה, המהירה והנמהרת ללכת בעקבות דונלד טראמפ ולהעביר את השגרירות שלה לירושלים. לצעד הזה קדם ביקור של הוראסיו קארטס, נשיא פרגוואי, שקצת כמו נשיא הפיליפינים - הוא לא בדיוק האישיות הבינלאומית להתגאות בה. אפוף שערוריות הוא הגיע לביקור שנוי במחלוקת כדי להצטרף למגמה שהפכה את ההכרה בירושלים כבירת ישראל לעובדה מדינית מוצקה.
באותו ביקור פנה ראש הממשלה בנימין נתניהו לקארטס ואמר לו: "כשאמרתי לך שירושלים הייתה בירת העם היהודי במשך 3,000 שנים ובירת מדינת ישראל במשך 70 שנה, אמרת: 'ההחלטה שלי בסך הכל מכירה בהיסטוריה'. זה נכון, היא מכירה בהיסטוריה אך גם בשכל הישר. אז העברתם את השגרירות שלכם מתל אביב לירושלים וזאת על פי ההיסטוריה, השכל הישר והאמת".
עכשיו, אחרי שפרגוואי הודיעה שהיא מבטלת את המהלך, ואחרי שקארטס סיים את תפקידו, מעניין לקרוא שוב את השבחים של ראש הממשלה: "הוראסיו, לצערי הספרדית שלי לא מספיק טובה כדי לומר את כל זה בספרדית, אבל אני רוצה שתדע שאנו דוברים את אותה השפה. זוהי שפת הלב".
נתניהו הזכיר אז את הקשר רב השנים של פרגוואי לעם היהודי ואת חלקו המשפחתי, כשאמר: "אנו מכירים וזוכרים את תפקידה של פרגוואי בהצלת יהודים לפני השואה ובמהלכה, ובקבלת פליטים יהודים אחריה. מתברר היום שזה לא רק מפגש של מדינות אלא גם מפגש משפחות. מעטים מאוד ממשפחתה של רעייתי שרדו את השואה. אחד מהם הגיע הנה - אביה, חמי המנוח. ואחד אחר נסע לפרגוואי. מתברר שהפמליה המכובדת שלך שכוללת את השרים הנכבדים, השגרירים ואחרים, הם מכירים את משפחת טאובר. אז ראשית, אבקש שתמסרו להם דרישת שלום, ושנית, אמרו להם: שנה הבאה בירושלים", כך נתניהו.
משפחה או לא, תוך שעה מרגע פרסום ההחלטה לבטל את העברת השגרירות ולהחזיר אותה לתל אביב, הורה נתניהו לסגור את שגרירות ישראל בפרגוואי. הוא הלך על משבר כולל. אין ידידות ואין ערכים, אין לב ואין משפחה, רק כעס, עלבון ונקמה. לא צריך כל כך להתרגש, ההחלטה לא פוגעת במעמד ירושלים, כפי שההחלטה להצטרף לטראמפ לא חיזקה אותה. ההתהפכות רק מדגישה את שבריריות המהלך המדיני ואת הסכנה שבו. כל מי שהעז להעלות הרהור או ספק בדבר המהלך האמריקאי הפך מיד לשמאלן שמערער על עצם קיום האומה. אבל הצעד הזה מחדד את המחיר.
לכל מהלך מדיני יש גל נגד. במקרה הזה מדובר בלחץ ערבי פלסטיני בדרום אמריקה נגד המהלך. זאת אף על פי שכל מה שארה"ב עשתה הוא לקבע את המציאות המעורפלת של הכרה בשליטת ישראל בצד המערבי של ירושלים, בלי לתת ביטוי למחלוקת הקיימת על מעמדה: ספק עיר בינלאומית שמעמדה נקבע בתוכנית החלוקה מ־1947, ספק עיר שמעמדה יוכרע רק במשא ומתן בין הצדדים.
גם ההישענות על טראמפ נושאת בחובה מחיר. כל מי שמתנגד לנשיא האמריקאי, בבית או בחוץ, הרי מתנגד גם לצעדים שהוא נוקט. וכפי שטראמפ ביטל את התוכניות של קודמו בתפקיד, ברק אובמה, כך עלול לעשות הנשיא הבא, בייחוד אם הוא יהיה דמוקרט נלהב.
עמימות מוסרית
וישנו גם העניין המוסרי. טראמפ, המכיר הגדול בירושלים, מתמודד עכשיו עם ספר נוסף, הפעם של העיתונאי המוערך בוב וודוורד. בספר "פחד: טראמפ בבית הלבן" נחשף שטראמפ מנהל את הבית הלבן כמו גן ילדים. על פי הכתוב נראה שהנשיא לא מנהל, לא שולט, משנה את דעתו במהירות, שהוא שבוי ברטוריקה של עצמו, לא אהוד על עובדיו ולא מוערך.
לכך יש להוסיף את הטור האנונימי של בכיר בממשל, שכתב ב"ניו יורק טיימס" כי הוא ועמיתיו בצמרת, שאינם קשורים להתנגדות השמאל לנשיאותו של טראמפ, פועלים במטרה להגן על המוסדות הדמוקרטיים של ארה"ב מפני הנשיא עד תום כהונתו. הבכיר הוסיף כי הבעיה נעוצה בחוסר המוסריות של הנשיא ובנטייתו לקבל החלטות פזיזות ומסוכנות, והוסיף כי הרעיון לפתוח בהליך הדחתו עלה בקבינט. זה גיבור ירושלים שלנו, וזו בעיה.
לכל אלה נוסף האתגר הירושלמי של עזיז אבו סארה, תושב מזרח העיר שהודיע כי יתמודד על ראשות העירייה בבחירות הקרובות שייערכו בחודש הבא. אבו סארה יעמוד בראש רשימה פלסטינית חדשה בשם "אלקודס לנא" - ירושלים שלנו - שתתמודד למועצת העיר. כתושב מזרח ירושלים שאינו אזרח מדינת ישראל, הוא מתכוון לעתור לבג"ץ בדרישה לשנות את החוק המחייב אזרחות כדי להתמודד לראשות העיר.
אבו סארה מאתגר את המושג הישראלי השחוק, ירושלים המאוחדת, ובוחן את גבולות החוק והדמוקרטיה. "זוהי התחלת הסוף של ירושלים היהודית", כתב חיים רמון בתגובה. "הפעם זה קוריוז, ובבחירות הבאות זה כבר יהיה מישהו בעל משקל כמו אחמד טיבי. הפלסטינים מודים לביבי, אלקין וברקת, הרואים ב־22 הכפרים שמעולם לא היו חלק מירושלים בשר מבשרה של בירת ישראל".
המסקנה שעולה מכל האתגרים שעומדים בפני ירושלים היא שאין דרך לכפות הסדר או הסכמה. אין כביש עוקף להכרעה מוסכמת. הפלסטינים עומדים בגבם לקיר אבל הם לא ייכנעו. בסוף צריך לדבר, להגיע להבנות. לא טראמפ, ולא דרום אמריקה, לא מצרים ולא סעודיה יוכלו להחליף את הדיבור הישיר עם הפלסטינים. הכרה בירושלים אחרי הסדר תהיה יציבה ותהווה הישג מדיני, בלי זה עדיפים ערפל קרב ועמימות, כי הכפייה נושאת מחיר ומייצרת גלי הדף מזיקים.