1. לעסוק בדיונים אינסופיים על חיבוקים וחרמות. חלק ניכר מהוויכוח - או יותר נכון ההתנצחות - בין שמאל לימין נסב בזמן האחרון סביב הסוגיה ההזויה: את מי צריך לחבק ואת מי צריך להוקיע. רק שכבר מזמן לא מדובר בוויכוח על ערכים שאמורים לקבוע מי ראוי להיות ידיד ישראל ומי לא, אלא זה ויכוח שמתמקד בשאלה למי צריך לסלוח על כך שאין לו ערכים ולמי לא.

השבוע התמקדה הקטטה השבטית התורנית בשאלה מי גרוע יותר: נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, שמוציא להורג סוחרי סמים ללא משפט, או אבו מאזן, מכחיש שואה בזמנו הפנוי ומתמחה במימון טרוריסטים כמקצוע. חלק מחברי הכנסת דרשו מנשיא המדינה ראובן ריבלין להחרים את דוטרטה בעודו מבקר בישראל, ובאותה נשימה הסבירו למה נכון ומוצדק לעלות לרגל ולחבק בחום את אבו מאזן.

זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, הרי חווינו ויכוח דומה עם נשיא הונדורס והדלקת המשואה; עם ערפאת החי וגם עם קברו; עם לגיטימיות קשרי הידידות של ישראלים עם מדינות חשוכות שמצביעות בעדנו באו"ם; וכמובן עם לגיטימיות קשרי הידידות שיש לישראלים עם מדינות חשוכות שמצביעות נגדנו באו"ם.

בגדול, כל השיח הזה הפך למטורלל, ומזכיר שתי חבורות בגן ילדים שלא חדלות מללהג מי דווקא חמוד וצריך להתחבר איתו ואת מי חייבים להחרים. מסקנות ערכיות לא בדיוק יצאו לנו מהדיון, ונראה שאת הטיעונים המניפולטיביים מיצינו.

2. לחפש בחוץ פתרון לבעיות הפנימיות שלנו. בואו נודה באמת: סיגלנו תרבות דיון של "דרמה קווינז". במקום לעסוק בטיעונים הגיוניים ובשכנוע, כל צד מרגיש שהוא חייב להתעלות על השני באיזה מהלך פרובוקטיבי חסר תקדים. הדרך הזו הפכה כל כך מתישה וחסרת תכלית, שבייאושנו במקום לנסות לשנות אותה, התחלנו לפנות החוצה כדי להשיג לעצמנו בעלי ברית. כך, למשל, היינו צריכים לחכות לאחת כמו ניקי היילי שתושיע, ובינתיים למנות ערימות של שגרירים גרועים שמתחלפים באו"ם כבר שנים.

היילי אכן נהדרת, שולטת בחומר, מקצועית ורהוטה, אבל היא לא מייתרת את הצורך שלנו ללמוד להסביר את עצמנו בצורה אינטליגנטית ונחושה. התרגלנו לפעילות חוץ שנעה בין התבכיינות לבין אמירות בשפה שרק ישראלים מבינים, אבל שאינה משפיעה על מישהו מחוץ לישראל.

במקביל לתופעת ההתרפקות על שגרירים חיצוניים, קיים כמובן הטרנד הנגדי: הישראלים הנאורים שחשים חובה מוסרית לפנות לאו"ם המסואב כדי שישמש שופט ו"יכריח" את ישראל האיומה לשנות את מדיניותה. בין העדויות היצירתיות של שוברים שתיקה ובצלם לבין חברי הכנסת הערבים שזועקים על אי־השוויון במקום לנצל את מעמדם כדי לתקן אותו, כדאי שנזכור שדי מגוחך לבקש ממדינות נחשלות וטוטליטריות שמצביעות בבלוקים מתוך אינטרסים נלוזים להיות השופט ש"יתקן" אותנו. זה לא יקרה. נאחל לעצמנו השנה להבין שאין ברירה אלא לחזור לתקשורת בין־אישית נורמלית ולהסתדר מבפנים.

3. לבלבל בין הצורך להטיל ספק לבין הצורך לתת אמון. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שמביא מדי שנה את מדד האמון הישראלי, מראה ירידה מתמדת באמון הציבור במערכות השונות. השיאנית השלילית היא התקשורת, אבל רמת האמון צנחה לשפל מסוכן גם כלפי הממשלה, הכנסת ומערכת המשפט.

רמת האמון הירודה היא למעשה תמונת ראי של תיאוריות הקונספירציה, שגדלות פרא בנבכי הרשתות החברתיות. ככל שתיאוריות הקונספירציה פופולריות יותר, הן מעודדות תיאוריות קונספירציה נגדיות וכך לאט־לאט הן משיגות ירידה גדולה יותר של אמון הציבור במערכות שאמורות לשרת אותו. כדאי אם כן לברור מתי להטיל ספק ומתי לבטל כל אמון.

לדחות בבוז את ממצאי החקירה על יום שישי השחור, למשל, ולהגיד שצה"ל כיסתח בלי שיש רבע ראיה לכך, זה בדיוק כמו לצאת מהנחה שכל מה שהעיתונאים אומרים אינו נכון ושהם אויבי העם. תיאוריה מוקצנת אחת מזינה את השנייה, ובסוף ההתנהלות הזו לא מעצימה את האמון במערכת אחת על פני אחרות, אלא שוחקת לאטה את האמון בכל המערכות.

אז נאחל לעצמנו בשנה הבאה לא לומר "אמן" על כל מה שמוסדות הציבור אומרים לנו, אבל מצד שני להבין שאם נאבד כל אמון באופן גורף, פשוט לא יהיה לנו במי לבטוח.

4. לשתף בכל הכוח. התרגלנו להעביר מידע זה לזה במהירות האור, אבל יש משהו שפועל כבומרנג בוויראליות של וואטסאפ, טוויטר ופייסבוק ובשיתופים ההמוניים. נדמה לנו שאנחנו יוצרים שינוי חיובי בכל פעם שאנחנו משתפים במהירות משהו שהצליח לזעזע אותנו, אבל האם אנחנו באמת משנים משהו לטובה? לא רק שכיום קל מתמיד לזייף סיפורים כי אין זמן וכוח לבדוק את כולם, צריך להודות שקצת לא הגיוני לשתף בטירוף את מה שרוצים למגר. הרי כך למעשה מעצימים אותו. אז נאחל לעצמנו השנה לצמצם את השיתוף ולחשוב לפני שלוחצים על share.

משתף בכל הכוח. אלדד יניב. צילום: פלאש 90משתף בכל הכוח. אלדד יניב. צילום: פלאש 90

5. להתווכח על הסכמי אוסלו.

השנה "חגגנו" 25 שנה להסכמי אוסלו, ואנחנו עדיין מדשדשים באותו ויכוח: האם מדובר בפשע או בגאונות של אמיצים? אלה שמקדשים את ההסכמים טוענים שכישלונם היחיד הוא בכך שישראל לא עמדה בהם כראוי, ומתעלמים לחלוטין מהעובדה המצערת שאם ההנהגה הפלסטינית הוכיחה דבר אחד ב־25 שנות קיומה, זה שהיא אינה מסוגלת להקים מדינה.

בין הפילוג והשנאה של הרשות מול חמאס לבין השימוש המושחת במיליארדים שנתרמו במקום להשקיעם בבניית תשתיות, לא ארגון הטרור ולא הגורם המתון יחסית הוכיחו שהם מסוגלים לנהל משהו. מנגד, אלה שמכירים בריקבון של ההנהגה הפלסטינית ובחדלות האישים שלה, משתמשים בכך רק כ"סיבה" (או למעשה כתירוץ מעולה) שלא לקבל שום החלטה בנושא הסכסוך, ולא ליזום שום תוכנית או לטרוח לגבש מדיניות.

הוויכוח על האופן שבו יש להגדיר את אוסלו מיצה את עצמו. לא משנה אם ההסכם היה טמטום הרסני או אומץ בלתי רגיל. הוא עובדה ישנה ומוגמרת. הוא קרה, ומאז הרבה השתנה. אם כבר, "חגיגות" חצי היובל דורשות חישוב מסלול מחדש ולא המשך ויכוח סוער על מה שהיה.

tguvot@maariv.co.il