במהלך ראש השנה יישם ממשל טראמפ שני קווי מדיניות מקבילים - אחד בתחום המדיני ואחד בתחום זכויות האזרח - שלכאורה אינם קשורים זה לזה. אולם כאשר בוחנים אותם ביחד, רואים כי מאחוריהם תפיסה אחת שיש בה כדי לקדם את השלום בין ישראל והפלסטינים יותר מכל טקסי אוסלו לאורך השנים.

בצד המדיני, הודיע הממשל כי הוא סוגר את נציגות אש"ף בוושינגטון. זאת, בין השאר, משום שהארגון מסרב לקיים מו"מ מהותי עם ישראל כדי להשיג הסכם שלום, ומשום שהרשות הפלסטינית פועלת נגד ישראל בארגונים בינלאומיים, לרבות בית הדין הבינלאומי בהאג, בניגוד לחוק האמריקאי.

אשר לזכויות האזרח, משרד החינוך הפדרלי הודיע במהלך ראש השנה כי מעתה הוא מאמץ את הגדרת האנטישמיות של מחלקת המדינה בכל הקשור לשמירת זכויות האזרח של סטודנטים יהודים בבתי ספר ובקמפוסים. הגדרת האנטישמיות של מחלקת המדינה מבוססת על זו של ההתאחדות הבינלאומית של זיכרון השואה (IHRA) - המתייחסת באופן ספציפי ומפורט להוצאת דיבה ולהתקפות אחרות נגד ישראל, אזרחיה ותומכיה, לרבות שלילת זכות קיומה של ישראל, להשוואת מדיניות ישראלית בת זמננו למדיניות הנאצים ולאימוץ סטנדרט כפול ביחס לישראל, פעילותה ותומכיה.

המשותף לשני המהלכים הוא פסילת מה שניתן לכנות “החריגה הפלסטינית" בידי הממשל.  השבוע ציינו 25 שנה לחתימת הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן. בסוף החודש נציין 18 שנה להתמוטטות מתווה אוסלו, עם פתיחת מלחמת הטרור של הפלסטינים.

"החריגה הפלסטינית" נולדה באוסלו ובאופן אירוני, הלכה והתחזקה בעקבות כישלון אוסלו בתחילת שנות האלפיים. על פי החריגה הפלסטינית, הפלסטינים קיבלו היתר לפסול כל הצעת שלום ישראלית ולפעול נגד ישראל, הן באמצעות טיפוח עידוד וביצוע פיגועי טרור נגד ישראל; הן באמצעות ניהול מלחמה פוליטית נגד ישראל שתכליתה שלילת זכות קיומה בקרב הקהילה הבינלאומית ופורומים בינלאומיים לרבות מוסדות האו"ם; והן באמצעות הטפה, הפצה וטיפוח שנאת ישראל והעם היהודי בקרב החברה הפלסטינית ובקרב הקהילה הבינלאומית.

אשר להפצת האנטישמיות, בעוד כל מזכירי המדינה מאז ממשל קלינטון שילמו מס שפתיים לרעיון שאסור לאש"ף להפיץ אנטישמיות, לא נקט אף ממשל כל צעד מהותי בעניין - גם כאשר יו"ר הרשות אבו מאזן האשים את ישראל בהרעלת בארות ובביצוע רצח עם.

בשבועות האחרונים החל, כאמור, הנשיא דונלד טראמפ לבטל את החריגה. באופן כללי, הוא הסביר את גישתו בשיחת ועידה עם מנהיגים יהודים־אמריקאים לקראת ראש השנה. טראמפ התייחס בשיחה לצעדים אחרים שנקט בשבועות האחרונים נגד הפלסטינים. צעדים אלה כוללים הפסקת המימון האמריקאי לסוכנות אונר"א וקיצוץ רחב של הסיוע האמריקאי לרשות ולמוסדות פלסטינים.

טראמפ הסביר ששאל את מתווכי השלום של קודמיו, "האם השתמשתם אי פעם בהיבט הכספי?"; קרי, האם הם ראו בסיוע הכלכלי האמריקאי המאסיבי לפלסטינים מנוף שבאמצעותו אפשר לחייב אותם לנהל מו"מ רציני עם ישראל. לדברי הנשיא, הם השיבו לו: "לא, אדוני. חשבנו שזה יהיה בלתי מכובד". הנשיא הבהיר בתגובה: "אני חושב שזה לא מכובד לסרב להגיע לשולחן המו"מ".

במילים אחרות, בדיוק כפי שהוא מצפה שבנות הברית של ארה"ב יתמכו בה באו"ם ולא ינצלו אותה, כך הוא מצפה כי הפלסטינים יפעלו בהתאם לאינטרס של האמריקאים לקדם שלום בינם לבין ישראל, בהתאם למחויבויות שנטלו על עצמם. הרי הסיוע האמריקאי, כמו גם ההיתר להפעלת משרד אש"ף בוושינגטון, מבוססים על מחויבות פלסטינית לקדם את השלום עם ישראל.

החריגה הפלסטינית

ברבות השנים הורחבה החריגה הפלסטינית ונכללו בה גם תומכיהם, שכמו אבו מאזן ואנשיו שוללים את זכות קיומה של ישראל, משווים אותה ואת תומכיה לנאצים ומשתמשים בסטנדרט ייחודי לשפוט את פעילות ישראל ותומכיה. על פי החריגה הפלסטינית, למשל, אין לנקוט כל צעד נגד אבו מאזן כאשר הוא מאשים את ישראל בהרעלת בארות כפי שעשה בנאום בפני הפרלמנט האירופי ב־2016. על פי החריגה הזו, אסור לבטל את זכויות האזרח של יהודים באמריקה, אולם מותר לבטל את זכויות האזרח של תומכי המדינה היהודית.

על כן, החריגה הפלסטינית עומדת ביסוד ההתעלמות של הממשלים הקודמים מהפעילות האנטישמית ההולכת ומתרחבת בקמפוסים באמריקה מאז התנפצות הסכם אוסלו בספטמבר 2000. לאורך השנים, נתקלו סטודנטים וארגונים יהודים־אמריקאים בדלת סגורה כאשר התלוננו על אפליה אנטישמית שמקורה בפסילת זכות קיומה של ישראל וחופש הביטוי של סטודנטים יהודים שתומכים בזכות קיומה של ישראל. ב־2013 אף הסלימו פעילים פרו־פלסטינים את פעילותם והביאו למצב שבו סטודנטים יהודים תומכי ישראל התקשו להביע ללא חשש את עמדותיהם בכיתות לימוד ובפורומים ציבוריים. מנגד, פסק הממשל כי אפליה נגדם איננה אנטישמית.

לשיטת משרד החינוך של אובמה, “נעשתה הבחנה בין הטרדה המבוססת על המקור הלאומי האמיתי או המדומה של הפרט - שאסורה על פי חוק - לבין התנהלות פוגענית המבוססת על תמיכה או על התנגדות הפרט למדיניות של עם מסוים - שאינה אסורה על פי חוק". עמדה זו הכשירה פעילות ענפה של תנועת החרם נגד ישראל, כמו גם פעילות שנועדה לאסור כל הבעה וביטוי פרו־ישראליים בקמפוסים.

כאשר הודיע הממונה על המשרד לזכויות האזרח של משרד החינוך קנת רוט ביום שלישי כי מעתה המשרד יישם את הגדרת IHRA בבואו לבחון תלונות בגין פעילות אנטישמית, הוא שם קץ לחריגה הפלסטינית במערכת החינוך. מעתה אפשר יהיה לשמור על זכויות האזרח של סטודנטים ואנשי סגל פרו־ישראלים באוניברסיטאות ובבתי ספר באמריקה, גם כאשר המעשים האנטישמיים מעוגנים בשנאת מדינת ישראל.

עם השנים, חסידי אוסלו הפכו בהכרח לחסידי החריגה הפלסטינית. הם התרגלו להנחה שזה בסדר שהפלסטינים ממשיכים לשאוף להשמדת ישראל ושתומכיהם פועלים לשלול כל ביטוי פרו־ישראלי בזירה הציבורית האמריקאית.

כך קרה שביום רביעי, אהרון מילר, אחד המתווכים האמריקאים של קלינטון, תקף את מדיניות טראמפ כלפי הפלסטינים. במאמר בעיתון "USA TODAY" טען מילר שגביית מחיר מהפלסטינים עבור פסילת הצעות שלום ומו"מ משמעותה “נטישת כל יומרה לכך (שארה"ב) מתווכת הוגנת או אפילו מתווכת אפקטיבית" ביישוב הסכסוך.

עמדת מילר - ושאר תומכי מתווה אוסלו, גם 18 שנים לאחר שהתמוטט - שאסור לטראמפ לבטל את החריגה הפלסטינית, היא שגויה. בניגוד להם, הממשל הנוכחי מבין כי לא יכול להיות שלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, הפוסלת את זכות קיומה של ישראל ופועלת ביחד עם תומכיה כדי להפיץ ולהטיף לשנאת ישראל בכל העולם.

על פי טראמפ, מדיניותו מקדמת את השלום - והוא צודק. לא ברור אם יהיה ביום מן הימים הסכם עם אש"ף, אבל כן ברור כי ביטול החריגה הפלסטינית הוא אבן דרך חיונית ביצירת התנאים הבסיסיים שיאפשרו צמיחה של שלום אמיתי.