הנה מגיעה השאלה החשובה של השנה: עד כמה העובדה הסטטיסטית שהישראלים מאושרים בחייהם מרגיזה ומעציבה את הישראלים שלא מרוצים ולא מאושרים? יש פילוג בעם: מיעוט של 90% מן הישראלים מודיעים כל פעם בסקרים שהם ממש מרוצים ומאושרים. זה מופץ ברבים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומעכיר את חיי השאר, שחלק מרכזי מזהותם הוא העובדה שאנחנו חיים במדינה שגורמת לבני אדם חוסר אושר תמידי המרוח על פניהם. על זה גם אמר פעם בנאום לאומה הרמטכ”ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק, כאשר החליט להתמודד מול נתניהו: “האם שמתם לב שאנשים הפסיקו לחייך בארץ הזאת?” דבריו אלה עדיין מקובלים באותם חוגים של אנשי הלשעבר.

הלא מאושרים מביטים בעיניים לא מאמינות בתוצאות הסקרים הנוראיים האלה, אשר בכל פעם מגיעים לממצאים מדאיגים בדבר אושר תושבי ישראל. 89% מאושרים?! נו באמת, מה הם כל כך מאושרים להם, רותחים בתוך־תוכם הלא מאושרים. בטח. מאושרים. מה הם מבינים? באים סוקרים ושואלים את הישראלים איך הם מגדירים את מידת האושר שלהם במדינה הזו, המחולקת לשבטים, כובשת ומיישבת, שיש בה פער כלכלי ושסעים חברתיים גדולים, ומה הם עונים: מאושר מאוד, תודה.

הכי כואב שהישראלים האלה פשוט לא מבינים שבתשובה חסרת אחריות כזו לאנשי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הם משחקים לידי התהליך שמביא אסון אחרי אסון למדינה כבר עשרות שנים טובות יותר ויותר, שגורמות לאנשים להיות מאושרים ולרצות עוד. תחשבו רגע. מי נהנה מזה שתושבי המדינה מאושרים? נכון, ביבי. וזה הטעם לדרוש מבג”ץ לאסור את פרסום פרטי הסקר הזה, אלא אם כן אחוז הלא מאושרים יהיה גדול בהרבה מאחוז המאושרים.

מה שואלים שם בסקר הזה? צריך לזכור שחלק מן הנסקרים הם בני המעמדות שאין להם הבנה אמיתית של התחושות שלהם, והם לא מסוגלים לתפוס שהליכוד שומר אותם במצב של בערות ואושר תמידי. לכן אם תשאל אותם איך הם מגדירים את שביעות רצונם מחייהם בארץ, הרי מיד אחרי שתסביר להם מה פירוש “שביעות רצון”, הם לא תמיד מבינים, הם יענו: “אה, סבבה”.

“מה לסמן? שבע רצון מאוד, שבע רצון, לא כל כך שבע רצון, בכלל לא שבע רצון?” יישאלו הישראלים, ויענו: “שבע רצון מאוד־מאוד”. התוצאות האלה מתפרסמות, והתקשורת נותנת לזה במה. אמנם בפינת המאורעות המוזרים וסרטי היוטיוב המצחיקים, אבל בכל זאת מדובר בבמה תקשורתית, ועובדה שזה גם מופץ ברבים.

אפשר לחשוב שהישראלים מאושרים מכיוון שרובם דתיים, ולכן הם שרויים בספירות עליונות של אושר שמיימי. נכון שנראה שכולם נסעו לאומן, אבל הנתונים הם שרק שליש מן הישראלים מגדיר עצמו כדתי. אני עצמי הייתי באומן לפני כמה שנים כדי לכתוב כתבה לעיתוננו. יכול בהחלט להיות שהישראלים שנסעו לאומן שבאוקראינה חוזרים מאושרים, כי הם רואים כמה טוב כאן לעומת שם. כבר סיפרתי פעם שכאשר הייתי באומן, נסעתי עם כ”ג צדיקים אחרים למז’יבוז’. כשראו שם שהגיעו תיירים, יצאה אישה מביתה ומכרה תפוחים. מתוך אהדה קניתי קילו. הוא אמרה לי בהתנצלות מסוימת שהיא בעלת תואר בהנדסה, אבל קשה לחיות באוקראינה. רציתי לנחם ואמרתי לה שגם ישראל הייתה פעם במצב כזה נמוך של התפתחות. “כמה זמן לקח לכם?”, היא שאלה. עשיתי חשבון מהיר ועניתי: בערך 20 שנה. “רע מאוד”, היא ענתה, “אם לכם זה לקח 20 שנה, לנו זה ייקח 200”.

17% מן הישראלים ישנים עד חמש שעות בלילה, 29% שש שעות או שבע שעות, 25% בלבד ישנים 8 שעות בלילה ו־15% מתקשים להירדם או לישון לילה שלם. אני מניח שחלק מסוים מאלה שלא מצליחים לישון טוב בלילה, הם גם אלה שלא מאושרים.

הייאוש אוחז לפעמים במי שטורח כל הזמן להסביר לישראלים את מצבם הלא מאושר. בתקשורת, מעל במות התיאטרון, מעל מסכי הקולנוע הישראלי, בספרות, בתוכניות סאטירה ובמיצגים שונים מביאים לידיעת הציבור את העובדה שהכל פה שחור, נורא, מחריד, מקומם ובעיקר חסר סיכוי. במאמץ החינוכי הזה מושקעת עבודה בלתי פוסקת של שנים, וכישרון ענק של אנשים שלא ישנים בלילה מרוב דאגה. מוזרמים גם תקציבים, כולל תמיכות ממשלתיות ותמיכות של קרנות לשינוי פני ישראל. ומה הסוף? החבר’ה מאושרים להם. תשעה מכל עשרה ישראלים קם ומכריז, לציטוט, שהוא מאושר. ולא תאמינו, התפרסם השנה אפילו מחקר שמצא ש־85%, זאת אומרת כמעט כל ישראלי, גם אוהב את סעודות החג.