בית הכנסת היפהפה בגואטמלה סיטי, עיר הבירה של גואטמלה, בנוי לעומק האדמה, כך שאין הרבה סיכוי שתראו אותו מבחוץ, מהרחוב. אבל הוא שם, חי ופועם. סביב בית הכנסת מוצבת שמירה כבדה, ורק כשעוברים את הדלת הכפולה מרגישים שמשאירים מאחור את גואטמלה, מדינה בת 17 מיליון תושבים, רובם אינדיאנים, ונכנסים למיני־ישראל, אם תרצו. הכל קטן, אבל מלא כוונה ואמת.

600 יהודים בסה"כ יש בגואטמלה. ראשוני הקהילה הנוכחית הגיעו לפני כמאה וחמישים שנה ממצרים ומטורקיה. לאחר מכן, בתחילת המאה הקודמת, הגיעו יהודים רבים מאירופה, ויחד הם בנו קהילה משותפת. אבל אל המדינה הגיעו ככל הנראה יהודים כבר לפני 500 שנה, עם גירוש ספרד. הם חיו כאנוסים, כפי שמעידה הכנסייה באנטיגואה, עיר הבירה העתיקה של גואטמלה שבנו הספרדים במאה ה־16, שם נמצאו סממנים יהודיים כמו עיטורי מנורה ומנהג ייחודי לכנסייה הזאת: הכמרים שנכנסים פנימה מנשקים את המזוזה ואומרים פסוק שנהגו אנוסים לומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (ספר דברים, ותודה לרב אליהו בירנבאום על המידע בעניין הזה).

המספר הקטן של חברי הקהילה מאתגר מאוד את קיום מוסדותיה. אף על פי כן יש שם בית כנסת, גן ילדים, תנועת נוער, ובית ספר משלים לבית הספר הרגיל. נוסף לכך גם מטבח פעיל וחנות לממכר אוכל כשר. איך מחזיקים את כל הדברים האלה בקהילה כל כך קטנה? בעזרת המון המון מחויבות ומסירות של אנשיה.

בארץ הם ודאי היו נחשבים ל"חילונים", אבל הם מגיעים בשבת בבוקר לבית הכנסת, עושים סעודה משותפת, פעילויות משותפות כמו הפרשת חלה או תקיעה בשופר לנוער, ומשקיעים המון אנרגיה חברתית וכלכלית כדי לשמור על הקשר שלהם עם היהדות.

שאלתי אותם למה, והם הסבירו שהזהות שלהם תלויה בזה. לדבריהם, אם הם היו גרים בארץ, ממילא סדר היום ותוכנית הלימודים היו סביב לוח השנה היהודי. ואולם בחו"ל צריך לעבוד קשה כדי לחיות בזהות יהודית. ולמחויבות הזו יש גם תוצאות. הרבה מהנערים והנערות מחליטים לשרת בצה"ל, שירות מלא או חלקי, וגם ללמוד לימודים גבוהים בארץ. רבים בוחרים גם לעלות ארצה. לא משום שקל יותר בארץ. להפך, קל להם הרבה יותר בגואטמלה. שם נוח יותר לעשות עסקים וכוח האדם זול. אבל הם בוחרים במדינה יהודית על פני החיים הנוחים בין לא־יהודים.

נשים בגואטמלה. צילום: אלבום פרטי

גם במונטריי, עיר תעשייתית בצפון מקסיקו, מצאתי קהילה קטנה וחמה שמתעקשת להחזיק גם בית ספר יהודי של ממש. בשנים האחרונות הם נאלצו לפתוח את שעריהם עד כדי כך שרק רבע מהתלמידים הם יהודים. ואולם, כולם לומדים עברית, תורה, תפילה ותרבות יהודית. מהביקור שלי במקום התרשמתי שכל הצדדים מרגישים שהרוויחו מהסידור הזה.

בגואטמלה ובמקסיקו התרגשתי לראות יהודים שמשקיעים כל כך הרבה מאמצים כדי לשמור על אורח חיים יהודי, גם אם אינם שומרי תורה ומצוות. עם שובי ארצה אמרתי לעצמי שאני חייבת לזכור שזה בכלל לא מובן מאליו לקום בבוקר ולחיות כיהודייה - מבלי שנדרש ממני כל מאמץ. אלא שאז נתקלתי בידיעות שהעכירו מאוד את רוחי: תושבים בצפון תל אביב לא מוכנים להשכיר או למכור דירות לאנשי חב"ד, והפורום החילוני יצא בזעקה כנגד סיורי הסליחות. "טרנד אירועי 'הסליחות' שוטף השנה את מערכת החינוך הממלכתית...", הם כותבים. "רבים מכם צפויים לקבל הודעה על יציאת הכיתה לאירוע סליחות בבית הכנסת, לעתים בשילוב טקס תשליך. המלצתנו החמה להורים: אל תאשרו יציאה לפעילות ואל תשלחו אליה את ילדכם. נסו לגייס עוד הורים מהכיתה והשכבה שיתמכו בכם וישתפו איתכם פעולה... פעילות ההורים בשטח הכרחית, שכן המנהלים חייבים להרגיש את ההתנגדות ואת השלכותיה". ואת כל זאת הם כותבים תחת הכותרת "שיפה ושונה תהא השנה". אז אנשי הפורום היקרים, ציטטתם כאן את נעמי שמר, שגם המשיכה וכתבה בשיר: "לבנו ענה בתפילה נושנה". היא לא פחדה מהדתה, היא פשוט הייתה יהודייה. יהודייה שמתנגנות בה תפילות נושנות, פסוקים עתיקים.

בלי לווייתן

ביום כיפור שוב נקרא בבית הכנסת את ספר יונה. בדרך כלל אנחנו קוראים את הספר כסיפור בעל מסר אישי פרטי - שאדם אינו יכול לחמוק מגורלו תחת עינו הפקוחה תמיד של האל. אבל נדמה לי שאם לטקסט האישי ביותר בתנ"ך, שיר השירים, נתנו חז"ל פרשנות לאומית, קל וחומר שגם את יונה ניתן לקרוא באופן כזה. כלומר, יש לנו ייעוד מיוחד ומסוים כעם ואל לנו לנסות ולחמוק ממנו.

ייעודו של עם ישראל להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", כזה ש"יתברכו בו כל משפחות האדמה", הוא עניין רוחני נשגב. אבל נדמה לי שאפשר וראוי לקיים חשבון נפש לפחות בצד הארצי והמודרני שלו - ייעודה של מדינת ישראל כמדינה היהודית היחידה בעולם. אותו ייעוד שמולו אנחנו לא מפסיקים להיות נבוכים, ומנסים לחמוק ממנו בכל דרך אפשרית, בעיקר תוך קריאות "הדתה".

מזל שיש בסיפור שלנו, ממש כמו בסיפורו של יונה, לווייתן. בכל פעם שאנחנו מנסים לחמוק מייעודנו, הוא מגיע, בולע אותנו ומחזיר אותנו למסלול הקבוע מראש כנראה של ההיסטוריה היהודית. ללווייתן שלנו קוראים אנטישמיות. ניסינו להתבולל באירופה? הוא בלע שליש מאיתנו ואת השאר הקיא כאן על חופה של נינווה שלנו. אנחנו מנסים להתבולל כאן?  לנה דל ריי וחבריה, הזמרים הלועזיים שאנחנו סוגדים משום מה לתרבותם, יזכירו לנו שאנחנו עדיין לא חלק ממשפחת העמים, אלא כובשים מתועבים בארצנו שלנו.

אולם אינני רוצה לחכות ללווייתן שיזכיר לי מי אני. אני רוצה לשחות אל ייעודי בכוחות עצמי ולא להגיע אליו בטרמפים. אני רוצה להרגיש שאני חיה במדינה שלפחות מנסה לברר לעצמה באומץ מה המשמעות של להיות מדינה יהודית. אולי, למשל, פחות לנה דל ריי ברדיו ויותר אתי אנקרי? אולי להימנע מעבודות ציבור בשבת, לא בגלל סחטנות מפלגתית, אלא מתוך גאווה על הערך הסוציאלי האוניברסלי החשוב הזה שהנחלנו לאומות העולם?

בסופו של דבר, יונה נפלט לחוף, קם, ניער את הבגדים והתנבא על נינווה כמו גדול, כי זה היה ייעודו והוא היה טוב בזה. הלווייתן האנטישמי שקיבץ אותנו פה במאה שעברה יכול לעשות רק חצי עבודה, את החלק החיצוני של קיבוץ הגלויות. העבודה הפנימית, החיפוש אחרי ייעודנו המשותף, שהיא לב העניין - את זה נצטרך לעשות בעצמנו.

הכותבת השתתפה במסע הרצאות ביוזמת משרד התפוצות וארגון "עמיאל אור תורה סטון"

tguvot@maariv.co.il