לא מזמן עברתי דירה. כל מעבר דירה מזמן תגליות. אתה אורז בקרטונים את תכולת חייך ובדרך מגלה חפצים שמזכירים לך פיסות מציאות ישנות ששכחת. למשל, כמה קלטות קטנות ומסתוריות של טייפ מנהלים שמעוררות את סקרנותך. והסקרנות גורמת לך לפנות לחברה שמבצעת המרות לקובץ דיגיטלי. ואז אתה מגלה שמדובר בהקלטות שביצעת במכון הגמילה בלוס אנג׳לס, בחזית המלחמה בהתמכרות.
הקלטות האלו חשפו בפני את העולם שאליו נכנסתי לפני כמעט עשר שנים. החלק שבו אני משוחח עם ריק ו׳ הוא המופלא ביותר. ריק היה בחור צעיר, בן 19, שהגיע מאיזו עיר ביוטה שראויה לתואר ״חור״. הוא הגיע למכון הגמילה במסגרת צו בית משפט שחייב אותו להשלים לפחות שנה במקום. מהר מאוד הוא הפך לאחד החברים הטובים ביותר שלי שם. גם משום ששנינו הגענו בעקבות חיבה יתרה לכדורים וסמים ממריצים, וגם מכיוון שמעולם לא פגשתי טיפוס כמוהו. 
הוא היה גבוה מאוד ורזה מאוד. סחב את גופו בהליכה מגושמת שנדמה שאינה מצייתת לחוקי כוח הכבידה. לעומת רוב הנגמלים שהתוגה שורה עליהם, ריק היה שמח ותוסס. יש קטע בקלטת שבו אני שואל אותו אם זו פעם ראשונה שהוא במכון גמילה. ״ממש לא, כבר בגיל 16 הגעתי לגמילה הראשונה שלי", הוא אמר. "ההורים שלחו אותי לשם משום שמצאו עוד ועוד בקבוקים ריקים של רוברטסון (סירופ נגד שיעול עם קודאין - ל״ד). וזה בכלל לא דבר שאני כזה אוהב, אבל שמע, עשיתי הרבה סמים אידיוטיים ששנאתי, כי פשוט הייתי חייב להתמסטל. בגלל איזושהי סיבה לא אהבתי להיות נקי ותמיד עשיתי כל מה שאפשר כדי לדפוק את הראש״.

שאלתי אותו: אז בעצם היו יותר מדי בקבוקים של רוברטסון אצלך בחדר וההורים שלך התחילו לדאוג והחליטו לשלוח אותך לגמילה?
״רגע, בעצם זה לא רק זה", הוא השיב. "שכחתי את החלק אחרי שהם מצאו את הבקבוקים. ברחתי מהבית וגרתי במשאית במגרש חניה של וולמארט. ואז פתאום אבא שלי הגיע, אסף אותי והתחיל לצרוח עלי ׳בן זונה׳ וכאלה. זה היה מוזר. אבל אני לא מאשים אותו, התנהגתי כמו חתיכת חרא. והאמת שרציתי להיות יותר רגוע, אבל ממש השתגעתי בבית כי ההורים שלי השגיחו עלי כל הזמן ושמו מנעול על הדלת ונעלו את כל הכדורים בכספת. אז לקחתי גרזן והתחלתי להכות בכספת עד שנפתחה והסנפתי את הכדורים. אבל אז פתאום ההורים שלי נכנסו למרתף, איפה שהכספת הייתה, וזה היה מצב די גרוע מבחינתי. לקחתי מהכספת את האקדח של אבא שלי וכיוונתי לתוך הגולגולת שלי. ואז אמא התקרבה אלי ולקחה ממני את האקדח. לא אתחיל לריב עם אמא שלי על אקדח מזוין, זה יהיה דבר ממש פסיכופתי לעשות. כאילו, באמת לא היה אכפת לי מכלום בחיים, אבל לא אריב עם אמא שלי על אקדח״.
לא יצא לי להיות בסיטואציה כזו, אמרתי לו.
״דברים כאלה קורים מפעם לפעם. בכל אופן למחרת הגיעו לבית שלי שני אנשים, מלווים, שתפסו אותי בידיים ולקחו אותי 40 שעות דרומה לאריזונה. שם ביליתי שמונה שבועות של צעדה ארוכה במדבר".
צעדה במדבר? מה הרעיון מאחורי זה, ואיך זה קשור לגמילה?
"זה העניין, שעד היום אני לא בדיוק יודע. אני חושב שאיכשהו הם רוצים לקחת אותך רחוק מהכל ולנסות להביא לך שלווה ונחת. בסופי השבוע היינו שוכבים על הגב ולא עושים כלום. בשאר הימים היינו הולכים, לפעמים 20 ק"מ ליום, דרך הרים, נהרות וצמחים שחתכו לי את הידיים וגרמו לי לדמם ובולשיט כזה. זו תוכנית שממומנת על ידי הכנסייה המורמונית. כמעט כולם שם מורמונים, שזה דבר מוזר מאוד בפני עצמו. המקום הזה עצבן אותי, אפילו עכשיו כשאני חושב על זה אני מתעצבן. מזל שאחרי שמונה שבועות ההורים שלי באו ולקחו אותי משם".
ואז מה קרה?
״הייתי יומיים בבית שלי וברחתי. הלכתי מאיפה שגרתי, דרך העיר, מעל הר, והגעתי ליער. החזקתי מעמד שישה לילות לבדי ביערות, ישנתי על רשת חלונות וגנבתי בירות ודונאטס. האמת היא שכל מה שעשיתי שם זה בעצם להסתתר מהשוטרים. בסוף הם מצאו אותי והלכתי לכלא נוער. אבל זה היה בולשיט. מקום די נינוח. לא היה כל כך נורא. משם שלחו אותי לחוות גמילה משונה בוויומינג. בלילה השני שם לקחו אותנו לקמפינג באמצע שומקום. כשכולם ישנו, קמתי והתחלתי ללכת עד שהגעתי לכביש ראשי. ידעתי שיש עיר קרובה, כי ראיתי אורות. אז התחלתי ללכת עד שהגעתי אליה. ישנתי מאחורי כנסייה. הסתובבתי שם שלושה ימים. הומלס. שותה פפרמינט–סנאפ (משקה חזק, 40% אלכוהול - ל״ד) שגנבתי מוולמארט. השוטרים מצאו אותי והעבירו אותי כבול באזיקים לטיסה לכלא נוער אחר, בסולט לייק סיטי. הייתי שם עד שבית המשפט קבע שאני צריך להיות כאן לפחות לשנה. גם אותך בית המשפט שלח לכאן?".
לא. אמא שלי שמה אותי כאן.
״טוב נו, אמא, אבא, בית משפט, אותו הדבר. נחמד אבל שאתה פה. בחיים לא פגשתי מישהו מישראל. כל החיים שלי אני תקוע עם מורמונים ביוטה או עבריינים בבתי כלא. כיף שהגעת. תגיד, בא לך שננסה למצוא דרך לברוח מכאן ונלך לחוף ונדפוק את הראש?״.
תשמע, כרגע זה פחות מתאים, רק הגעתי.