מדי שנה, חול ומועד או סתם לכבוד כתבה שמבקשת להבין את המקצוע המורכב רכילאית, אני נשאלת על המצפון, האשמה או התפיסה. אבל אני לא זקוקה לטריגרים מבחוץ. כמעט בכל אייטם שאני כותבת, ואני כותבת עשרות בחודש ומאות בשנה, אני עורכת חשבון נפש - לפעמים קצר, לעתים ארוך ומייסר - על המקצוע שבחרתי ועל ההחלטה שקיבלתי: לעולם לא להתנצל על משלח ידי. 

יש משהו מאוד לא הוגן, אפילו כפוי טובה באופן שבו בוחנים אותי ואת הקולגות שלי. הקהל לא פעם דורש את ליטרת הדם, את הסודות הכמוסים, את הסיפורים שיפתיעו אותו, שידגדגו את סף הריגוש ואולי יהפכו למיני־דיון בקבוצת ווטסאפ. וכשזה קורה, אנחנו - ודאי בעידן הדיגיטלי - יודעים עד כמה אתם נהנים גם מצרות של עשירים, סלבס או סתם יפים. זה נקרא, זה מגיב, זה מדובר.

ובכל זאת, קולם של המתחסדים, כן, גם מבין אלה שנחשבים לקוראים נאמנים במיוחד, תמיד נשמע: איך אני יכולה, איפה משכנתי את המצפון שלי ולמה אין לי קווים אדומים. הרי זה לגיטימי לרכל ולהיכנס לחיים פרטיים כשזמר יוצא מהארון לקראת הוצאת אלבום חדש, כששחקן מספר על התעללות שעבר בילדותו בתמורה לפרסום סרט בכיכובו, ובאופן כללי כשיוצרים מקיאים את הקרביים ומוכרים את סודותיהם הכמוסים ביותר תמורת קידום. אז למה זה לא לגיטימי כשאותם אנשים נתפסים בקלקלתם? כשהם בוגדים, נעזבים, מתכתשים או מסתכסכים? 



לפחות בחזית הזאת המצפון שלי נקי: להיות רכילאית זה לשנות את המשוואה. אני לא מחכה שהאלים המורמים מעם יחליטו מתי הם משתפים – אני זו שחושפת אותם, לרוב ללא שיתוף פעולה.

אז ביום כיפור, ברשותכם, לא אלקה את עצמי ואתייסר בשאלה למה כתבתי על אלה שממילא מנהלים דיאלוג רצוף עם התקשורת. אבל אשאל את עצמי אם הייתי בת טובה להורי, אם הייתי אמא תומכת ומגנה לבתי, אם הייתי אישה טובה ונאמנה לבעלי, אם לא אכזבתי את חברי, אם הקפדתי להיצמד לאמת, כל אמת, מכוערת ככל שתהיה, וליושרה. כשם שאני שואלת את עצמי מדי יום. גמר חתימה טובה.