הימים האלה שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ימים מטלטלים. נדמה שבעצם נוכחותם הם משפיעים. גם מי שמרגיש כל השנה פחות מחובר ללוח השנה היהודי חש את הרצון לסכם תקופה ולחשוב איך לפתוח שנה חדשה. ימי חשבון נפש. ימים נוראים, לא במובן של איום ורע חלילה, אלא במובן של ימים נשגבים, נוראי הוד.

אבל מהיכן מתחילים? איך לא חוזרים אל אותם מקומות שכבר היינו בהם בשנה שעברה, ולפני שנתיים? איך מצליחים לתקן את מה שאנחנו מרגישים שקלקלנו? את המקומות שבהם אנחנו מזייפים? לכל אחד יש הנקודות הכואבות שלו. אדם כלפי ההורים שלו, כלפי הילדים או בן הזוג, אדם כלפי עצמו, כלפי החברים; המקומות שבהם אדם מרגיש שהוא חייב להיות אחר, שהוא יודע שהוא עטה על עצמו קליפה שהיא לא האני האמיתי שלו. וכמה קשה לרדת לעומק הנפש ולהבין למה ואיך לתקן.

בתפילות יום הכיפורים אנחנו אומרים עשר פעמים וידוי, ביחיד וברבים, וידוי שהוא טקסט - כתוב ומוכן בידי חז”ל. מעניין שהווידוי הזה אינו מפרט עבירות חמורות ספציפיות, הווידוי הוא מעין מראה אמיצה לדברים הכאילו קטנים שמקבלים ביטויים שונים אצל כל אחד מאיתנו. אנו מתוודים על חטא שחטאנו בצרות עין, על עזות מצח, על עיניים רמות (להתהלך בשחצנות), על פלילות (לשפוט אדם לחומרה), על אימוץ הלב. על שתעינו ותעתענו. הדברים האלה הם לא עבירות במובן של לעבור על מצוות. לא כתוב בשום מקום בתורה: “אל תהיה עם עיניים רמות”. אבל אלה ההתנהגויות שגורמות לנו להיות אנשים טובים פחות. ואז, כשכל אחד עומד כלפי עצמו, ביום שבו על פי המסורת לא רק את העתיד אפשר לתקן אלא גם את מה שהיה אתמול, גם העננים שהיו בשמיים שלנו בעבר נעלמים כלא היו. כשכל אדם מתוודה בפני עצמו ובפני האל על שאימץ את הלב השנה, הוא בהכרח ייצא מיום הכיפורים טהור יותר, עם לב פתוח יותר, לב אוהב יותר.

קל לכתוב, קל להגיד, כמה קשה לעשות תיקון אמיתי, שישרוד יותר מכמה ימים אחרי התרוממות הרוח של יום הכיפורים. הרי כבר אמרנו לעצמנו שנשתנה, והנה נפלנו לאותם מקומות שקל לנו ליפול אליהם. נדמה לי שהמפתח הוא בפרספקטיבה. להסתכל בעצמנו לא רק בפרטי הפרטים של האישיות שלנו אלא גם מלמעלה. מגבוה.

סיפור נפלא מספר שפעם אחת שאל רבי מנחם מֶנְדל מקוֹצְק את ידידו, ר’ יעקב: “ר’ יעקב, אמור נא לי לשם מה הניח הקדוש ברוך הוא את האדם בעולם? למה הוא נוצר”? השיב ר’ יעקב: “הרי זה ברור! האדם נברא כדי שיתקן את נשמתו”.כששמע זאת הר’ מקוצק הרים את קולו ואמר: “יעקב! האם זה מה שלמדנו אצל הרבי שלנו, רבי שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה? הרי למדנו כי האדם נברא כדי להגביה את השמיים!”

להגביה את השמיים זה בעצם להוסיף רוח לחיים החומריים שלנו, להכניס יותר שמיים למרחב שלנו, ובסוף זו כנראה השאיפה הפנימית של כל אדם, גם אדם שעובד קשה מאוד כדי להתפרנס, גם אדם שעובד המון בשביל הכרה או אגו, גם אדם שמתאמץ מאוד על עניינים גשמיים, הרי שבתוכו פנימה הוא רוצה באיזושהי דרך להגביה את השמיים. כלומר שתהיה משמעות רוחנית, ערכית, למה שהוא עושה. יום הכיפורים מזכיר לנו להגביה את השמיים. וכשאנחנו מכוונים גבוה, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לתקן גם את ה”קטנות”. להתחיל מחדש, להיוולד מחדש, ואולי יבראו עבורנו מחדש גם שמיים וארץ. גמר חתימה טובה.

והמיוחד ביום הכיפורים הוא שהתיקון שאנחנו עושים אינו רק לגבי העתיד, על כך שמעתה והלאה נהיה אנשים טובים יותר; יום הכיפורים על פי המסורת הוא יום שיש לו יכולת, אם תרצו, כנגד הטבע, לתקן גם את האתמול. אם אדם מתקן ביום הכיפורים את העתיד, גם החטא של העבר שלו נעלם מהעולם. “מחיתי כעב פשעיך” - כמו ענן שהיה ואיננו עוד.