1

בכל בוקר כשאני פותח את החלון בביתי שבקיבוץ, אני רואה מולי את הבעיה הפלסטינית. היא קיימת, נוכחת ולא מתכוונת ללכת לשום מקום. יתרה מכך, היא גדלה, מתעצמת ופתרונה הופך לסבוך יותר ויותר. אני בספק אם דונלד טראמפ ובנימין נתניהו מבינים את מה שאני רואה מהחלון. גם אם כן - ההתנהלות שלהם לרוב הפוכה, מסוכנת ומזיקה. 
 
האמת, אין לי טענות לאמריקאים שהחליטו לבזות, להשפיל, לגרש ולבייש את הרשות הפלסטינית מבלי שיצביעו בינתיים על חלופה ראויה. אין לי טענות כי לא בחרתי בהם, אף שאני יודע שאנחנו וילדינו נשלם מחיר על המדיניות הזאת, שדוחקת את החברה הפלסטינית אל הקיר והופכת את התקווה לעתיד אחר לייאוש אחד גדול. 
 
עמיתי, בן כספית, פרסם כאן בשני הגיליונות האחרונים שני ראיונות חשובים, האחד עם אהוד ברק, פרשן־על בעל ניסיון, והשני עם סאיב עריקאת, שהיה בשנים האחרונות חייל מסור לניסיונות ההסדרים עם ישראל וכעת מפגין ייאוש מוחלט ומבטיח "להיפגש בגיהינום". התלונות שלי הן כלפינו, לעצמנו, למנהיגות שלנו, לתקשורת (כן, כן) ולחברה הישראלית. מתי נבין שאנחנו חיים עם פצצה מתקתקת שנדחקת שנה אחר שנה אל מתחת לשטיח? מתי נבין שעלינו לקחת את גורלנו בידינו? מתי תרהיב עוז ממשלה בישראל להציג תוכנית אב רב־שנתית להסכם עם הפלסטינים, או לפחות קווים מנחים למשא ומתן? 
 

נכון שלא הכל תלוי בנו, וישנה גם  המנהיגות המתבגרת בצד השני, שלא בטוח שיכולה לקבל החלטות ולספק את הסחורה, ויש הסתה וטרור וחמאס, אבל ישראל צריכה להבטיח שהתקווה לעתיד טוב יותר לא תימוג, שהצעירים הפלסטינים יחושו שהשכנים שלהם מבינים את כמיהתם ומחפשים פתרון ראוי. את מחיר המדיניות (או היעדר המדיניות) של ממשל טראמפ כלפי הרשות נשלם אנחנו, כולנו. ובישראל, במקום חשש, הפגנת אחריות, דאגה לעתיד - צהלות שמחה ואופוריה, משל אנחנו הולכים לישון בכל ערב במרילנד או בניו ג'רזי ולא בגוש עציון, בלהבות חביבה או בכפר סבא, בירושלים וביד מרדכי.
 
 
2

אני זוכר היטב את היום שבו הגענו לראשונה לשיחות עם נציגי אש"ף בטאבה. היינו חבורת קצינים ואנשי שב"כ בפיקודו של סגן הרמטכ"ל דאז, האלוף אמנון ליפקין שחק ז"ל, שהולבשו בחליפות ושוגרו לנהל את המו"מ הראשון בין ישראל לפלסטינים על "עזה ויריחו תחילה". 
בניגוד להערכות, הקרח בין המשלחות נשבר מהר. נביל שעת, ראש המשלחת הפלסטינית, התגלה כאדם נחמד, משכיל ודובר אנגלית רהוטה. המפגש המרתק והטעון יותר היה בין "לוחמינו" - שחק, עוזי דיין, יום־טוב סמיה ואחרים - לבין ארכי־מחבלים לשעבר, וביניהם אחד ממתכנני טבח מינכן, אמין אל־הינדי, ראש המחנה הנצי בפת"ח דאז מוחמד דחלאן ועוד, אבל באנו לדבר על שלום ועל הסדרים. כבר ביום הראשון, בארוחת הצהריים, שאל אותי דחלאן מי זה אילן שיף, הפרקליט הצבאי הראשי. הוא אמר לי ששיף הכניס אותו לכלא וביקש לשבת לידו בזמן הארוחה. 
 
25 שנה חלפו מאז. מאז השיחות בטאבה, שארכו חצי שנה, ליוויתי גם את מבצע "קשת צבעים" לפינוי ערי הגדה ואת "הסכם חברון", והשתתפתי עם נתניהו וערפאת בפסגת "וואי פלנטיישן". ברוב השנים המגעים והמו"מ מצד ישראל נעשו מרצון טוב, בתקווה ותוך גילוי נכונות לפשרות כואבות. במקרים אחרים המטרה הייתה למסמס ולמשוך זמן. הבעיה הגדולה יותר הייתה תמיד בצד הפלסטיני, המשך ההסתה והחינוך נגד ישראל, התמיכה בשהידים ובבני משפחותיהם ועוד. לא טיול בפארק.

 טקס חתימת הסכם "עזה יריחו", 94'. צילום: לע"מ טקס חתימת הסכם "עזה יריחו", 94'. צילום: לע"מ

 
הנחת העבודה שלי היא שגם בישראל וגם ברשות, 90% מהציבור מסכימים על 90% מהנושאים, וכי טבע האדם הוא לוודא שיהיה לו היכן לעבוד ביום, מה לאכול בערב והיכן לישון בלילה. בני אדם רוצים ביטחון ותחושת ביטחון, עצמאות בסיסית, דמוקרטיה, תרבות ואורח חיים שגרתי ונורמלי. לפני 25 שנה בטאבה, כקציני צבא בשליחות ממשלת ישראל, חלמנו, קיווינו, רצינו, חשנו את פעמי ההיסטוריה - אף אחד בשני הצדדים לא העריך שזה יהיה כל כך ארוך, כל כך קשה, וכי הסכסוך יגבה עוד אלפי קורבנות, רבבות פצועים ושנים ארוכות של תסכול. 
 
על קיר משרדי תלויה תעודת הערכה על חלקי במו"מ עם אש"ף, בראש התעודה סמל המדינה, וחתום עליה אמנון ליפקין שחק ז"ל. לרגע אחד לא חשבתי להסיר אותה מהקיר, זה חלק ממסלול חיי וחלק מהאני מאמין שלי. אני מאמין שמנהיגות צריכה להעז ולנסות, לחפש כל סדק ונתיב ולא להותיר אבן על אבן בחיפוש אחר השלום, כנאמר "בקש שלום ורודפהו". לפעמים זה קל יותר ולעתים זה ארוך, קשה ומלא ייסורים, אך אסור להתייאש. גם אם יתמהמה - בוא יבוא.


3

בשבת האחרונה, בחגיגת בר המצווה של נתנאל, ישבתי מרותק בעת הדרשה שנשא סבו, הרב בנט (בנימין) מלכיאור בן ה־90, שהיה במשך שנים רבות רבה הראשי של דנמרק. הוא סיפר לנכדו ולקהל על הימים שבהם הגיע ארצה מדנמרק ושירת כחייל בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות מול הפולש המצרי. "חשבתי אז, למה אני צריך להיות כאן ולסכן את חיי במקום להישאר בדנמרק הרגועה והבטוחה, אבל את התשובה נתתי לעצמי מיד - כדי שנכדי יחיו במדינה עצמאית וחופשית בביטחון ובשלום", סיפר בהתרגשות. 
 
את עיקר הדרשה הוא הקדיש לצורך לרדוף אחר השלום וציווה זאת לנכדו בבר המצווה: "אני, כנראה, כבר לא אזכה לזה בחיי, אבל אתם כן". לדבריו המלומדים, אשר שילבו מקורות ביהדות עם מוסר וניסיון רב שנים, חזון והשקפת עולם, האזינו בפה פעור הנוכחים, רובם חובשי כיפות ומסורתיים. ושוב למדתי את שידעתי - ההנחה שכל הדתיים הם ימין היא טעות רווחת ומטעה. לא די להתפלל שלוש פעמיים ביום לשלום - צריך גם לעשות השתדלות. הרבה השתדלות. 
 
 
4

את אל"ם (במיל') חנן מטרסו ז"ל, שנגאל השבוע מייסוריו בטרם עת, הכרתי כשכיהן כרס"ן במזכירות הצבאית אצל יצחק רבין. מאז הצטלבו דרכינו, כששירתנו יחד את ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס ואת שר הביטחון יצחק מרדכי. חנן היה קצין מקצועי ואהוד בחיל הים ודילג בין תפקידי כוח אדם בחיל לבין תפקידים בלשכות ראש הממשלה ושר הביטחון. בשנים האחרונות כיהן בתפקידים בכירים באל־על. 
 
בלווייתו, במעמד אלפים ברעננה, שוחחתי עליו עם האלוף (במיל') יעקב עמידרור, שהיה מפקדו במזכירות הצבאית. "חנן היה עובר במסדרונות הלשכה, מאתר בעיות ולא נותן להן להיכנס לחדרים", כך תיאר את האיש היקר הזה. חנן מטרסו ז"ל היה חבר טוב, קצין מעולה ואדם צנוע. מחלת ה־ALS הכריעה אותו. הוא נלחם בה כמו אריה, חיפש כל תרופה בכל חור בעולם - אך ללא הועיל. הוא מעולם לא ביקש לעצמו דבר, ברח ממצלמות ומתקשורת, אבל חשוב לי שתדעו שיש אנשים צנועים שיודעים רק לתת ולא לקחת, ותכירו את חנן ז"ל שנטמן השבוע ברעננה בטרם עת. 
 
 
5

אשרי שבמועצה האזורית מנשה, שבה שוכן ביתי, יש רק מתמודד אחד לראשות המועצה - אילן שדה, שעומד בראשה כבר 25 שנה. מכאן, המרחב שלנו לא מזוהם בשלטי בחירות ובעלונים, והגשרים והכניסות ליישובים נקיים. בשאר הארץ, גם במרחב הכפרי, הכל מכוסה כרזות ושלטי בחירות. אנחנו חופשיים מזה הפעם.
שבת שלום.

[email protected]