בשבוע שעבר פרסם עמיתי בן כספית ראיון עם סאיב עריקאת ("זה נגמר", 14.9), ההוא מהפתח שעומד בראש צוות המו"מ לשלום שמסרב לנהל מו"מ ישיר עם ישראל משנת 2009. הראיון היווה מעין איום על החברה הישראלית: או שישראל תמשיך לתמוך ברשות הפלסטינית, או שיהיה כאן גיהינום. זאת אומרת, אין אלטרנטיבה לאוסלו. 
 

לצד האיומים המוכרים על התפרקות הרשות, חזרה בראיון גם הקלישאה הרגילה לגבי מלחמת דת. עריקאת הזהיר: אנחנו, אנשי אש"ף, לא מעוניינים להפוך את הסכסוך שלנו עמכם לסכסוך דתי, אבל אנחנו היחידים בזירה שאינם ג'יהאדיסטים. אחרינו המבול.
 

אנשי שמאל ממהרים תמיד לצטט אמירות כאלה כהוכחה לכך שחייבים לשמור אמונים לאוסלו. העניין הוא שזה שקר. יומיים לאחר פרסום הראיון נרצח ארי פולד ז"ל בצומת גוש עציון, כאשר מחבל פלסטיני ששמו ח'ליל ג'בארין נעץ סכין בגבו. איך קרה שבחור בן 16 החליט לרצוח יהודי בדם קר? על פי התקשורת הפלסטינית, הפיגוע קרה לאחר ששמע שישראל מתכוונת להשתלט על מסגד אל־אקצא ולאפשר ליהודים להתפלל בו. ומי הכניס לו את השקר הזה לראש? הבוס המתון והחילוני של עריקאת, אבו מאזן.
 



כפי שחשף העיתונאי הפלסטיני בסאם טוויל באתר מכון גייטסטון, יום לפני הרצח נשא אבו מאזן נאום ברמאללה בפני הוועד הפועל של אש"ף. בנאום אמר אבו מאזן שישראל מתכוונת לאפשר תפילת יהודים באל־אקצא כפי שהיא מאפשרת תפילת יהודים במערת המכפלה. הוא גם טען כי בשיתוף עם ירדן הוא מתכוון להגיש לבית המשפט הבינלאומי בהאג תלונה נגד ישראל בגין המזימה הזאת. 

אבו מאזן ואיסמעיל הנייה. צילום: AFP
 

האשמת השווא של אבו מאזן זכתה לכותרות בעולם הערבי ובתקשורת הפלסטינית. אתרי חמאס והג'יהאד האסלאמי פרסמו את דבריו בהבלטה; ולמחרת נעץ ג'בארין את הסכין בגבו של פולד ז"ל מחוץ לסניף רמי לוי בצומת הגוש - כדי לשמור על אל־אקצא. פולד אינו הישראלי הראשון, השני או השלישי שנרצח כפועל יוצא מההסתה האסלאמית־ג'יהאדיסטית של אבו מאזן ושל אנשיו החילונים והמתונים, שלדידו של השמאל הישראלי אין להם תחליף.
 

עריקאת תקף בחריפות רבה את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, נתניהו הרג את הניסיון ליצור תרבות של שלום. הוא טען שכל מבוקשו מנתניהו היה שיסכים לנסיגה ישראלית לקווי 1967. אבל, לטענתו, נתניהו סירב. ובכך, טען עריקאת, הרג נתניהו את השלום. מי שתוקף את נתניהו ומאשים אותו  בהיעדר שלום שוכח שראש הממשלה לא תפס את השלטון בכוח. הוא אינו צ'אושסקו הישראלי. העם בחר בו. הוא השליח שלו.
 

בפסילת קווי 1967 נתניהו משקף את עמדת הציבור ומייצג אותו. מעולם לא היה רוב בישראל לחלוקת ירושלים או לוויתור על העיר העתיקה בכללה או בחלקה. תרבות של שלום, שעליה מדבר עריקאת, היא גם התרבות המתעלמת מההסתה הפלסטינית ועושה הקבלה בזויה בין מחבלים רוצחים למתנחלים חיים. בתרבות השלום שעליה מדבר עריקאת ישנה ההנחה כי תמורת חתימתו של אבו מאזן המסית לרצח על פיסת נייר, תגרש ממשלת ישראל מאה אלף ישראלים מבתיהם. עם ישראל לא תמך בזה מעולם.
 

מדד האושר 



תהליך אוסלו שהשמאל ואנשי הרשות מבכים ביחד את מותו, היה ניסיון לכופף את עם ישראל בשם השלום. וזה נכשל. אוסלו נכשל. אוסלו המדיני של השמאל נכשל ב־2000. מלחמת אוסלו של הרשות וחמאס נכשלה ב־2004. גרורות שניהם הובסו בבחירות 2009 ואילך. ואם הם הובסו, מי ניצח?

הרצח של פולד מוכיח כי לא נגמר המאבק שלנו נגד חברה העוברת מדי יום שטיפת מוח אנטישמית, וגורמת לבני 16 לקחת סכינים ולנעוץ אותן בגבם של אבות אמהות וילדים רק משום שהם יהודים.
 

הרדיקליזציה האנטישמית של השמאל המערבי - שגולת הכותרת שלו מתבטאת בעליית ג'רמי קורבין לראש מפלגת הלייבור בבריטניה - מוכיחה שלא נגמר המאבק באלה הפוסלים את זכות הקיום של ישראל. אבל אין כיום קהל בישראל המקבל את טענת היסוד של אוסלו, כאילו פולד נרצח כי התנגד לאוסלו או גר באפרת או חבש כיפה. וגם אין קהל לטענה שרק חלוקת ירושלים ועקירת יישובים תביא לצמיחה כלכלית ומדינית. למשמע האיומים בפירוק הרשות הפלסטינית, עם ישראל מפהק.
 

איך זה קרה? כל כך הרבה שעות שידור הוקדשו עד כה לקידום הרעיון שאין אלטרנטיבה לרשות. כל כך הרבה מערכות בחירות הוקדשו לתפיסה שלגיטימיות הקיום של ישראל מותנית במוכנות של ישראל לעשות "ויתורים כואבים". והנה, כעבור 25 שנה, אין קונים לסחורה. את התשובה ניתן למצוא, בין היתר, במדדי האושר שמתפרסמים מדי כמה חודשים. במרץ האחרון קבע מדד האושר של האו"ם בפעם השלישית ברציפות כי ישראל במקום ה־11 במדד האושר של מדינות העולם. אנחנו משאירים הרחק מאחור את ארה"ב, את גרמניה, את בריטניה ואת שלל מדינות הרווחה האחרות. בנוסף, בערב ראש השנה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי 89% מהישראלים מרוצים מחייהם.
 

הצמיחה הכלכלית היא חלק מההסבר למספרים הללו, אבל היא לא הסיבה היחידה. הרי ב־2002, שנת שפל כלכלי, כשהטרור הפלסטיני הכה בכל מקום ובכל זמן, הודיעו 83% מהישראלים לסוקרי למ"ס שהם מרוצים מחייהם.
 

אז מה ההסבר? יש המסתכלים על המספרים ואומרים כי הלכידות החברתית שלנו כתוצאה מהמלחמות עומדת בשורש האושר הלאומי. אין ספק שיש בכך אמת, אבל זה לא מסביר, בכל זאת, את השמחה שבאה לידי ביטוי גם ברגעי השפל הקשים ביותר. האושר והאופטימיות בישראל עולים גם ככה וגם ככה.

ובכן, מעבר לכלכלה ולצה"ל ישנה אמת בסיסית: עם ישראל הוא עם שלא נשבר מעולם. כבר אלפי שנים הוא מתרומם מכיליון פעם אחרי פעם וממשיך לצעוד. הוא לא זקוק לעם אחר כדי שיגידו לו מי הוא ובמה הוא מאמין.
 

אוסלו למעשה פסל את המהות הזאת כאשר תומכיו אמרו - וממשיכים לומר - שהגורל הלאומי של ישראל תלוי ביכולת ובמוכנות של העם לבצע ויתורים שיספקו את עריקאת ואבו מאזן חבריהם ומתחריהם. אוסלו קבע כי אסור לעם ישראל להאמין בעצמו, ואם לא נספק את עריקאת, אבו מאזן, ערפאת וחבריהם יהיה פה רק רע.
 

מההרפתקה של אוסלו למדנו שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לסמוך רק על עצמנו, ובעיקר שכדאי וטוב לנו לסמוך על עצמנו. עריקאת לא מפחיד כבר את הציבור, כי הוא לא מעניין את הציבור. אוסלו הובס הן כתפיסת עולם והן כמאבק, כאשר במרוצת השנים עם ישראל המשיך פשוט לצעוד קדימה בדרכו בלי לחכות לגאולה מאש"ף. אז אוסלו הובס. ומי ניצח? ניצח עם ישראל. ולא, אנחנו לא צריכים לבקש סליחה.

tguvot@maariv.co.il