כל שנה לפני החגים מתפרסמת רשימת השמות הפופולריים בישראל לבנים ולבנות. אני נוהגת לעקוב באדיקות אחרי הרשימות הללו ברגשות מעורבים, מכיוון שלי באופן אישי יש עניין לא פתור עם שמות.



מי שהכיר אותי מילדות ולא פגש בי במהלך העשורים האחרונים, סביר להניח שאינו מזהה אותי, או ליתר דיוק את הילדה הקטנה שהייתי שקראו לה בכלל אלין. היא כנראה נתקעה בראשו של ההוא שלמד איתי בבית הספר היסודי כדמות ביישנית ולא מקובלת, שתישאר לנצח רק כחיוך חסר שיניים בתמונת המחזור.



לפני כמה שנים התארגנו כמה מבני שכבתי מבית הספר היסודי כדי להיפגש "אחרי 20 שנה", כפי שהבטחנו זה לזו כששרנו "עוף גוזל" על הבמה בהיכל הספורט. בזכות פייסבוק התארגנה קבוצה די גדולה של תלמידי כיתות ח'1 וח'2 מבית הספר רביבים בחולון, שניהלו דיונים קדחתניים על מפגש עתידי. מכיוון שמלבד חברה אחת טובה, לא ממש נשארו לי קשרים מימי בית הספר הלא עליזים, איש לא ידע כי ביום שסיימתי את לימודי במוסד כבר כינו אותי בני האדם בעולם בשם אחר. לא רק שלא הגיעו אלי, אלא שלא חיפשו אותי כלל וכלל די הרבה זמן. עד שיום אחד מישהי כתבה בקבוצה: "רגע, הייתה גם אלין, לא?", ואז כולם קיבלו הודעה שטליה הצטרפה לקבוצה.



לא רק שהייתה גם אלין, היא נקראה כך על שם שירו של הזמר הצרפתי כריסטוף, שתקליטו המדובר התנגן ללא הרף בבית הורי ("בחזרה לאושר" שמו, ומי שיש לו התקליט, מתבקש לפנות אלי בדחיפות). הם נשבעו אמונים זה לזה בבית קולנוע "מקסים" בתל אביב, והבטיחו לעצמם שברגע שתיוולד להם ילדה בכורה הם יקראו לה על שם "השיר שלהם".



רצה הגורל ובאותן שנים לא ממש עיכלו שמות לועזיים בארץ הצבר. העלייה הרוסית הגדולה שהביאה איתה שלל אלינות נחתה בארץ רק כשהייתי בת 14, ועד אז נאלצתי לתקן את שלל עיוותי שמי בקול חלוש ומבויש, וזאת על אף שתמיד הקפדנו הורי ואני לכתוב בכתב ברור ומנוקד: אלין. לא עלית, לא אילין, לא אליס, למען השם חבורה של אידיוטים, ובטח לא אלון. אגב, כך הודפסו כל תעודות בית הספר היסודי: על פי החלטת המועצה הפדגוגית - התלמידה אלון לוין מסיימת כיתה ה', ו', ז', ח'.



כל הורה אומר לילד שלו שהוא מיוחד, אבל אני לא הייתי צריכה שיאמרו לי את זה. תמיד ידעתי שאני שונה. אני מניחה שהשם לא היה העיקר כלל וכלל, אלא רק הדגיש את השוני: את חוסר המסוגלות החברתית שלי כילדה; את הפחד לעמוד מול אנשים, להביט להם בעיניים ולהשמיע קול; ובעיקר את התחושה הפנימית שאני לא שייכת למקום שאני נמצאת בו. כשאת ילדה, את לא רוצה להיות מיוחדת, את רוצה להיות כמו כולן, כמו דנה ושרון וליאת, על כל המשתמע מכך.



לא צריך להאמין בנומרולוגיה כדי לדעת ששם זה אופי, וברגע ששינית את שמך הפכת לאדם אחר - אם תרצי ואם לאו. אני יודעת. הייתי שם. פעמיים.


לפני שהפכתי רשמית לטליה, ניסיתי קצת להיות טל, אבל זה לא עבד לי. המעבר מגלות לצבריות, מגיקיות שיא לקוליות מעושה היה חד מדי. אבא שלי הטיל וטו וקרא לי במשך כמה חודשים "ההיא" ו"את". הסבים והסבתות שלי דווקא הפתיעו, הם הסתגלו במהירות מפתיעה לכל שינוי ולא התבלבלו אפילו פעם אחת. את השם "טליה" אמא שלי בחרה אחרי שהגענו למבוי סתום עם שם קצר מדי שלא התאים לאישיות שלי.



כשאני חושבת על זה עכשיו, זו היתה סגירת מעגל לשם נוסף שהורה מעניק לילד. מאז יש לי שני שמות בתעודת הזהות. אגב, כששואלים אותי אם אני מעדיפה טליה במלעיל או במלרע אני עונה שכילדה שקראו לה אלון, מבחינתי אלו צרות של עשירים, וממש לא אכפת לי.



אז מבעלת שם לא פופולרי בעליל בשנות ה־80, הפכתי לכוכבת זו השנה הרביעית או החמישית ברשימת עשרת השמות המבוקשים בישראל לבנות. בפעם הראשונה שמחתי שאני סוף־סוף בקונצנזוס, אלא שעם הזמן התחלתי להתעצבן. אני מניחה שההבנה שאת הכי יפה כשאת לא מנסה להיות כמו כולן, היא משהו שמגיע עם הבגרות הנפשית. והאמת היא שאני צריכה לבקש סליחה מאלין על ששנאתי אותה פעם על השוני ו"המוזרות" שלה. אם היא רק הייתה יודעת כמה אני אוהבת אותה עכשיו.