1. עברו עשרות שנים מאז שעזבתי את החור המעופש שבו התגוררתי ברחוב פיארברג 14 בתל אביב. הבית היה שייך לבעל הון שתחזוקת הבית לא עניינה אותו, כי הוא היה הנכס הכי פושטי בין עשרות נכסיו, שאחד מהם היה חברת ענק שעיסוקה במוצרי נוחות כמו מקררים, מכונות כביסה, מכשירי טלוויזיה ועוד סחורות יקרות ערך. הבית ברחוב פיארברג, אם להתבטא בבוטות, לא עניין את התחת שלו.

הקירות התקלפו, מהצנרת החלודה הייתה נזילה, החצר הפכה למרכז תרבותי אזורי לעכברושים, חדר המדרגות היה סכנת נפשות, הגג לא זופת מאז שהוקם הבניין, והדיירים סבלו בשקט, כי בעל הבית לא שם עליהם קצוץ. גרתי על הגג בחדר שירותים, שהפך לדירת חדר בגודל מלונה של כלב, שבימי החורף הפכה לשלולית ובקיץ לכבשן לוהט. בקומה מתחתי גרה משפחה חרדית שקטה ומנומסת, ולידם התגוררה אישה מקסימה בשם נינה, פסיכולוגית במקצועה. המשותף לשלושתנו היה חוסר היכולת להתמודד עם בעל הבית. בכל פעם התחננו שישפץ את הבניין, לפחות את הדברים שהיוו סיכון לדיירים, ובכל פעם הוא סירב.

באופן קבוע בימי החגים היה השכן החרדי פוגש אותי במדרגות ושואל בנימוס אם יוכל להקים את הסוכה על הגג ולהשתמש בחשמל שלי. רק כדי שתבינו: השכן היה בונה את הסוכה צמוד לחלון הגדול שפנה לצד מזרח, שמתחתיו היה זרוק מזרן השינה שלי, מה שגרם לכך שבימי סוכות הייתי נמנע מלהביא אורחות למזרן הפינוקים שלי, מפאת כבודו של השכן החרדי.

באותם ימים שימשתי בין השאר גם מציל בחוף החרדים, הלא הוא חוף מציצים או חוף שרתון - תבחרו באיזה שם שתרצו. רבים מהבאים אל החוף כינו אותי "אייכמן", בשל העובדה שבימים סוערים לא אפשרתי למאות חרדים להיכנס לטבול בים האכזר. הם ראו בזה אקט אנטישמי שמכוון נגדם. העובדה שהצלתי חרדים רבים ולא ממושמעים מטביעה לא עזרה לי, והנבלות שבהם שהתגוררו באזור שינקין–פיארברג–אחד העם היו משמיעים נגדי קריאות גנאי כשראו אותי ברחוב, וכמה חוליגנים צבעו בספריי על גדר הבניין "כאן גר המציל אייכמן".

השכן החרדי, שהיה בא להתרחץ בחוף, נחרד. הוא היה בן למשפחה של ניצולי שואה ואחד מתלמידי ישיבת בעלזא שהייתה ממוקמת סמוך לבניין. בעקבות העדות שלו דרש ראש הישיבה מתלמידיו שהקריאות וכתיבת הססמאות נגדי ייפסקו. השכן סיפר לי שראש הישיבה אמר שהמציל הוא בן אדם קדוש, שהציל חיי גברים ונשים חרדים מטביעה והוא אדם רב זכויות. בין השאר סיפר לתלמידים ההמומים שהמציל מאפשר לשכנו החרדי להשתמש בחשמל שלו בסוכה ומכבד את כללי הצניעות. עוד סיפר להם שהמציל הוא נצר למשפחה מאוד מכובדת והוא קרוב משפחה של הרב פינקל מישיבת מיר. החרדים היו בהלם. הכתובת נמחקה מיד, והצעקות "המציל אייכמן" לא נשמעו יותר.

לקראת החגים צלצל לברך אותי הרב יהודה מרמורשטיין, מנכ"ל עמותת עלה, מוסד המטפל באנשים הסובלים ממוגבלויות קשות, הכי קשות שיש. זה ריגש אותי יותר מכל הברכות של אנשים שערכם כקליפת השום בעיני. נזכרתי בביקור שלי במוסד בבני ברק, ביקור שאי אפשר לשכוח לעולם. חיפשתי את כד החרס הקטן ששלחו לי מעמותת עלה כאות תודה על שירותים כאלו ואחרים שנתתי להם, ופתאום גיליתי מטמון קטן של תעודות הוקרה ממוסדות שונים, מארגוני נכים, ומאנשים עם מוגבלויות שעזרתי להם לאורך השנים. עוד תעודה, עוד מכתב, עוד מתנה סמלית עם חריטה. "וואללה", אמרתי לעצמי, "אתה לא כזה חרא שונא חרדים, רשע אנטישמי כמו שרוב הציבור אוהב לומר עליך".

פתחתי בקבוק ג'וני שחור ודפקתי כמה דרינקים. גם בשנה הבאה אמשיך בעשייה שלי בשקט, הרחק מעיני ואוזני הציבור. איחלתי לעצמי שנה טובה והצלחה במשפט נגד הערפדית המנוולת שייפתח באוקטובר.

2. בין התעודות, חלקן ממוסגרות, מצאתי קריקטורה פרי עטו של הקריקטוריסט זאב, אדם צנוע ונפלא עם ראש יצירתי להפליא. הוא צייר קריקטורה שלי כשקיבלתי את פרס סוקולוב בספטמבר 2000.

בתעודת הפרס נאמר שחבר השופטים החליט להעניק לי את הפרס על "עבודתו הייחודית בתחום העיתונות הלוחמת למען עקרונות הצדק החברתי". בצמוד לפרס סוקולוב מצאתי תעודה שבה הוענק לי "אות אומץ לשנת 2008". הנימוקים: "אומץ לבו האישי והתמסרותו לשמש ככלב השמירה של הציבור, על מלחמתו הבלתי מתפשרת בשחיתות בכל רמותיה ורבדיה, ועל היותו דובר ופה לחסרי הישע ולמוגבלים בחברה הישראלית".

תעודת הוקרה לנתן זהבי. איור: זאב

אני נובר ומוצא את "אות בזכות", שהוענק לי בלשכת יו"ר הכנסת ב–1996, ומסמיק כשאני קורא שהאות ניתן לי על "מאבק בלתי מתפשר לקידום השוויון של אנשים עם מוגבלויות. על השימוש בכלי העיתונאי לסילוק מכשולים ודעות קדומות העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות. על התגייסותו לסייע 'בגובה העיניים' לאנשים עם מוגבלויות המבקשים למצות את הפוטנציאל האינטלקטואלי והאומנותי שלהם, ולתרום לחברה שבה הם חיים".

אם אמשיך ברשימה הארוכה של התעודות והאותות, יהיו מי שיאמרו שאני שחצן מתנשא ורודף פרסום, כפי שקרה לי לפני כשבועיים כשראיתי עמוד שלם בשער הספורט של "ידיעות אחרונות" על הספורטאי הנכה אלכסנדר אלכסיינקו, שייתכן שלא יוכל להתמודד באולימפיאדת הנכים כי אין לו 1,800 יורו לרכוש כיסא גלגלים מיוחד שיאפשר לו להתחרות. התפוצצתי מזעם. ירדתי על שרת הספורט ומשרדה והודעתי שאני תורם לאתלט כיסא גלגלים במקום מתנה לעצמי ליום הולדתי ה–72 שיחול באוקטובר (אני שונא מתנות).

מיד קפצו כל מיני יהודים "טובים" מהזן הנחות, וכתבו באתרים השונים שעשיתי זאת בשביל פרסום עצמי. טינופות מנוולים. עשרות שנים אני תורם ונותן. "איש לא ראה, איש לא שמע". התרומה הזו באה מכל הלב, והפרסום שלה נועד לנגח את שרת הספורט ומשרדה, שלא דאגו לאתלט הנכה.

למחרת הוצאתי צ'ק לרכישת הכיסא והעברתי אותו להתאחדות הישראלית לספורט הנכים. חברי רון בולוטין, העומד בראש ההתאחדות, העביר לי מכתב שבו כתב בין השאר: "זו לא הפעם הראשונה שאתה מפרגן ותורם בגדול לספורט הפראלימפי, ועל כך תודתנו הגדולה. כן ירבו כמותך בחברה הישראלית".

ירבו כמותי? געוואלד!!! אני, שנחשב לאנטישמי עוכר ישראל, זולל חרדים, אוהב ערבים? אני, שבאתרי הזבל כותבים שאמי זונה של ערבים ואבי היה באס־אס? שירבו כמותי? זה יהיה סוף מדינת הלאום היהודי בארץ הקודש.

3. על הקיר שמולי תלויה תמונתה של שרה שטרן, הקיסרית מ"קפה תמר" שנפטרה בספטמבר 2015. היא מביטה אלי בחיוך גדול. שרה הייתה אישה נדיבה וטובת לב, למרות התדמית שיצאה לה שהיא מרשעת. במשך שנים רבות כשגרתי ברחוב פיארברג, במרחק 40 מטרים מ"קפה תמר", הייתי יושב איתה שעות, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, כשפתחה עם עלות החמה. היינו צוחקים על כל העולם ומתבדחים על כך ששני דרעקס יושבים ומרכלים דברי בלע.

הבטחתי לשרה שאני אמות לפניה. היא עבדה עלי ומתה לפני. שלוש שנים חלפו מאז נקברה. לא הלכתי להלוויה שלה, כי לא יכולתי לראות שזורקים אותה לבור, להיות מאכל לרימות ולרמשים. אני חייב לה התנצלות גדולה, כי הבטחתי לה שאקים לה מצבה עם רוגלך ובורקס קטנים שבהם נהגה לפטם אותי. לא עמדתי בהבטחה. אני באמת כנראה חרא של בן אדם.